“אתה מדבר על השראה שמגיעה מן הבלתי־ידוע והכאוס של מהפכת השבבים. האם במהלך היצירה הרגשת שאתה מבין משהו חדש על העולם הדיגיטלי? בתהליך העבודה אני מרגיש שהמרחק בין האדם לטכנולוגיה דווקא מצטמצם. איננו הולכים לעבר עולם של הפרדה, אלא לעבר איחוי כמעט מוחלט בין האנושות לקדמה הטכנולוגית. הטכנולוגיה הופכת להיות חלק אינהרנטי מאיתנו ומהסביבה שלנו. ההבנה החדשה אינה טכנית אלא פילוסופית: השבבים והבינה המלאכותית אינם רק כלים, אלא מתווכים חדשים של חוויה אנושית. הפיכת רכיבים אלקטרוניים ישנים לשרידים ארכיאולוגיים של העתיד היא הדרך שלי לומר שהעתיד כבר כאן, והוא בנוי מאותם חוטים ולוחות שאנו מפרקים ומחברים מחדש”.
כך אומר האמן והמהנדס אדוארד אלמשי, שתערוכת היחיד שלו “שני חברים” תושק ביום רביעי 4 בינואר 2026 בשעה 19:00 בגלריית מרכז הבמה בגני תקווה. הנעילה ב-31 בינואר 2026. שעות פתיחה: א׳–ה׳ 10:00–20:00, ו׳ 09:00–13:00. הכניסה חופשית.
בעוד המאבק על השליטה בטכנולוגיית השבבים מעצב מחדש את הכלכלה, הפוליטיקה והביטחון העולמי, אדוארד אלמשי בוחר להתבונן במהפכה הדיגיטלית מזווית אחרת — זו של האמנות. תערוכתו החדשה “שני חברים” מציעה קריאה חזותית בכוחות הסמויים של העידן הדיגיטלי ובהשפעתם על התודעה האנושית.
הציר הרעיוני של התערוכה נשען על ספרו של כריס מילר, “מלחמת השבבים”, המתעד את התפתחות תעשיית השבבים ואת הפיכתה למוקד כוח עולמי. עבודותיו של אלמשי הן ברובן מופשטות, ונוצרות לא פעם מתוך חומרי הגלם של המהפכה עצמה: לוחות אם, רכיבי אלקטרוניקה ושבבים שיצאו משימוש, ההופכים לאסמבלז’ים טעונים במשמעות. לצד עבודותיו יוצגו גם יצירותיו של האמן פטר גלוזברג, המגיע משדה קלאסי ומסורתי יותר, ויחד נוצר דיאלוג בין עבר לעתיד, בין חומר לאלגוריתם, בין אנלוגי לדיגיטלי.
בספרו של כריס מילר, “מלחמת השבבים”, מתוארת מערכת כוחות עצומה שמשפיעה על הכלכלה, הפוליטיקה והחברה. אלמשי מודה כי קריאת הספר הייתה עבורו רגע מכונן. היא חשפה את האדריכלות הנסתרת של העולם המודרני — מערכת כוחות גלובלית שהיא בו־זמנית מופשטת לחלוטין, כמו אלגוריתמים וקוד, ופיזית לחלוטין, כמו סיליקון, מינרלים ושרשראות אספקה.
לדבריו, התרגום לשפה חזותית דרש ממנו להשתמש בחומרי הגלם של המהפכה עצמה. “אני רואה את השינוי שאנו חווים כפתאומי וככזה שאין לו אח ורע באלפי השנים האחרונות של האנושות. פירוק לוחות אם, שימוש בשבבי אלקטרוניקה, נגדים וכבלים כחומרי גלם אמנותיים מאפשר לי לקחת את המבנה האנליטי והמושלם של המעגל האלקטרוני ולהפוך אותו לאסמבלז’ אבסטרקטי, שמבקש מהצופה לראות את היופי והכאוס שבלב המכונה. האתגר המרכזי הוא ללכוד את העוצמה והמהירות של המהפכה. האמנות אינה יכולה לייצג במלואה את גודל הבלתי־נודע והמאבק בין הדיוק ההנדסי לכאוס האמנותי הוא שמעניק ליצירה את שמה — “שני חברים”.
כאמן שהוא גם מהנדס, אתה נע בין דיוק טכנולוגי לחופש אמנותי. האם שתי זהויות אלו מתנגשות?
“אני לא חווה התנגשות אלא סינרגיה. הרקע ההנדסי שלי אינו מגבלה אלא מקור השראה. החשיבה האנליטית מאפשרת לי לפרק את המציאות הדיגיטלית לחלקיה הבסיסיים ביותר. הדיאלוג הפנימי מתרחש על הקנבס: אני מגיע עם דיוק, ואז משחרר. במקום פונקציונליות אני יוצר שבר, כאוס ואי־ודאות – כלים אמנותיים שאינם קיימים במדע, אך משקפים היטב את השפעת המדע על החברה”.
בתערוכה אתה יוצר דיאלוג עם עבודותיו של פטר גלוזברג, שמגיע מכיוון קלאסי יותר. מה גילית על החיבור בין שתי הגישות?
“החיבור עם פטר הוא קודם כול חיבור חברי, אך הוא יוצר מפגש אמנותי משמעותי. הדיאלוג הוא בין הקלאסי לקוונטי, בין עבר מבוסס היסטוריה לעתיד מבוסס טכנולוגיה. הבסיס המשותף הוא האסתטיקה והמחויבות לאיכות החומר והקומפוזיציה. הפער בינינו אינו יוצר ניגוד אלא עניין. הוא מזמין את הצופה לשאול אם הטכנולוגיה היא ניתוק מהמסורת — או המשכה הטבעי”.
הוא מודה כי השיח המדעי והפוליטי עוסק בנתונים, יעילות ורגולציה, והאמנות עוסקת במודעות ובהשתקפות ומאפשרת לאנשים לעצור ולחשוב על מה שהם נוטים לקחת כמובן מאליו. כשאני חושף את האדריכלות הפנימית של הלוחות הדיגיטליים, אני מבקש להראות את האמנות הטמונה במדע. אני לוקח אמנות פונקציונלית והופך אותה ללא־פונקציונלית – כזו שמעוררת שאלות, וזה תפקידה החשוב ביותר של האמנות”.
בעידן של בינה מלאכותית ושבבים מתקדמים, לאן לדעתך האמנות הולכת?
“הבינה המלאכותית תשנה מהיסוד את עולם האמנות. הכלים החדשים מאפשרים ליותר אנשים ליצור ולהביע את עצמם, וזה כוח דמוקרטי עצום. אני משתדל מצד אחד להציג את נפלאות המהפכה, ומצד שני לבקר אותה ולשאול שאלות על גבולותיה האתיים והחברתיים. אני לא רואה בעצמי מי שמשרטט לבדו את שפת העתיד, אלא כחוקר נלהב בחזית — מי שמפרק את המכונה ומרכיב אותה מחדש כמטפורה, ומשתתף בשיח הגדול והמשתנה של זמננו”.
הוספת תגובה