יש ימים שבהם השקט מרעיש יותר מכל צעקה. ימים שהאור דקיק כמו חוט תפילה, והצל נמתח עד קצה הנשמה.
חג הסוכות, שקורה בשישי באוקטובר נושף על קצות הלב. שנתיים שעברו, והאדמה עדיין זוכרת ותמיד תזכור העיניים עדיין מחפשות פנים שלא חזרו, והלב לומד בכל יום חדש איך להחזיק גם געגוע וגם חיים.אנחנו יושבים תחת סכך של תקווה, מלווים את הרוח כשהיא עוברת בין הענפים, ונותנים לה להזכיר לנו שגם כשהכול חשוף יש עדיין תקווה ואמונה .
יש משהו בסוכה, שמלמדת אותנו מחדש על שבריריות, על איך הלב יכול להיות בית,על איך רוח וצל ואור יכולים לחיות יחד באותו חלל.ואני מבקשת הלילה הזה, שנזכור את מה ששורף בלי להישרף, שנאהב את מה שנשאר, ושנדע להחזיק את עצמנו באור גם כשיש צל.
כי אולי שם, בדיוק שם, נולדת התקווה.
שיהיה חג מנשים ואמן כולם חוזרים הביתה כולם !!!
הוספת תגובה