מאת סלומון לין
בואי ידע להיכנס לחלל ולשנות אותו. לפעמים דרך תנועה, לפעמים דרך מבט, לפעמים דרך עצם זה שהוא לא ממהר לעשות כלום. הקולנוע איפשר לו את הפריבילגיה הזו. כאןלא צריך להסביר, לא צריך להצהיר ולשכנע. מספיק להיות. הסרטים שנבחרו לסדרה לא מבקשים לסכם קריירה, אלא לפתוח מרחב: כזה שבו גוף, זמן ותודעה עובדים יחד.
Lawrence .Mr ,Christmas Merry, מבין ההקרנות של נגיסה אושימה, הוא רגע קולנועי המחזיק את כל זה בצורה כמעט מושלמת. זהו סרט שנכנס לאט, מתיישב בגוף, ומתחיל לפעול מבפנים. כבר מהצלילים הראשונים ברור שהקצב כאן אחר. הפסקול שלריואיצ‘י סאקאמוטו, שגם מגלם את דמותו של יונוי, יוצר מרחב רגשי מדויק: מוזיקה מחזורית, נקייה, שמחזיקה את הזמן פתוח. לא דחיפה רגשית, אלא נשימה ארוכה. נשימה שלא מרגיעה, אלא משאירה את הצופה דרוך.
העלילה מתרחשת במחנה שבויים יפני בזמן מלחמת העולם השנייה, אך הזירה הצבאית משמשת בעיקר כתירוץ. מה שמעניין באמת מתרחש בין האנשים. אושימה בונה עולם שבו מבטים עושים את העבודה, מחוות קטנות מקבלות משקל והשתיקות מדברות בקולרם. הקצב המדוד מאפשר לכל שינוי קטן להדהד. זה קולנוע המאמין בפרטים ומבין שאלימות אינה חייבת להיות גלויה, כדי להיות נוכחת.
לתוך המערכת הזו, נכנס דיוויד בואי כג‘ק סליירס. לא בכניסה דרמטית, לא עם מחווה גדולה. הוא פשוט שם. הגוף שלו נינוח, המבט שלו שוהה, הנוכחות שלו מדויקת. סליירסאינו מניע את העלילה אלא מארגן מחדש את היחסים בתוכה. עצם הקיום שלו משנה את הטמפרטורה של הסצנה, את האופן שבו סמכות פועלת ואת המתח שבין שליטה לרגש.
נוכחות מערבית בתוך מערכת יפנית נוקשה, המערערת סדר לא דרך עימות אלא דרך עצם הסירוב להתכווץ. משחקו של בואי מבוסס על מינון. תנועה מדודה, הבעות מצומצמות, שליטה מוחלטת בקצב. זהו משחק המבין שכח אינו חייב להתפרץ כדי להיות מורגש. להפך. הרוך כאן מחזיק עוצמה. מבט המוחזק רגע אחד יותר מדי, גוף שאינו מתכווץ, שתיקה המסר בתל היסגר. זו נוכחות המבקשת מהצופה להיות איתה, לא לצרוך אותה וממשיכה להדהד לאחר הסצנה, מסתיימת. הקשר בין סליירס ליונוי מתפתח דרך מבטים והכרה הדדית. אין כאן פתרונות מהירים ואין צורך להגדיר את המתח. הוא פשוט מתקיים. אושימה נותן למרחב הזה להישאר פתוח, טעון, חי. הדינמיקה ביניהם יוצרת ציר רגשי המניע את הסרט ומטעין אותו בשכבות של משמעות, בלי לאבד דיוק וצלילות.
הבחירה של בואי להשתתף בסרט זה, משתלבת באופן טבעי בשלב בו היה בקריירה שלו. תחילת שנות השמונים סימנה מעבר לנוכחות מודעת, כזו המשתמשת בגוף ככלי תרבותי. פחות תחפושות, פחות הצהרות, יותר דיוק. אושימה מזהה איכות זו ומשתמש בה בחוכמה, כחלק מסרט המבין שכח אמיתי פועל דרך הקשבה ולא דרך שליטה.הצפייה ב־Lawrence .Mr ,Christmas Merry כיום, היא תזכורת למה שקולנוע יודע לעשות כשהוא סומך על הצופה. זהו סרט המזמין האטה, תשומת לב והנאה מהפרטים. הוא משאיר הדהוד, לא מסקנה. תחושה, לא סיכום. אולי זו הסיבה שדיוויד בואי ממשיך לרגש. לא בגלל העבר, אלא בגלל הסטנדרט. הוא מציע מודל של יצירה המאמינה באינטליגנציה של הקהל, ביופי שאינו מתחנף וביכולת של תרבות להחזיק מורכבות בלי להיבהל ממנה. סדרת ההקרנות בסינמטק תל אביב, מחזירה את המודל הזה למסך הגדול, בדיוק בזמן, כעמדת תרבותית חיה.
וזו אולי הבעיה האמיתית של הקולנוע כיום. הוא למד לפחד מהצופה. לפחד משקט, לפחד ממורכבות, לפחד מהרגע שבו אין תגובה מידית. .Mr ,Christmas Merry Lawrence לא מפחד. הוא סומך על הזמן, סומך על הגוף, סומך על כך שלא כל דבר צריך להיסגר. בואי מציב רף הקשה לעמוד בו גם היום: קולנוע שלא מחזר, שלא מתנצל, ולא מבקש להיות ”נגיש“.בעידן בו, הקולנוע ממהר להסביר את עצמו, לסמן רגשות ולהבטיח חוויה ”ברורה“, בואי מציע סטנדרט אחר: סרט שלא מחזר אחרי הצופה ולא מפחד להשאיר אותו לבד עם המחשבות שלו. השאלה האמיתית היא לא מה נשאר מבואי אלא מה נשאר מהקולנוע המוכן לדרוש מאיתנו משהו בחזרה.
14 – 17 בינואר 2026
הוספת תגובה