הערבות ההדדית שלנו נבחנת ברגע כה עוצמתי של החזרת החטופים לא רק ביכולת לשמוח עם שובם של החטופים, אלא גם ביכולת לבכות את אלה שלא יראו עוד את הבית. ערבות הדדית איננה רק סולידריות ציבורית, היא תדר. זו לא רק שמחת החזרה אלא גם הזמנה לרגישות חברתית לאלו שדלתם לא תפתח והאהובים שלהם כבר לא יחזרו.
מאז השבעה באוקטובר חיינו התהפכו מהקצה אל הקצה ובמשך חודשים ארוכים פחדנו להאמין. רצינו להאמין, אבל המציאות טפחה שוב ושוב על פנינו ולא הותירה הרבה מקום לתקווה. לצד הרוגים וקורבנות רבים למדנו שיש חטופים בעזה שזמנם מתקצר בתנאים קשים והיה ברור שהמשימה הלאומית שלנו בדרך לשיקום החברה הפצועה שלנו היא החזרתם הביתה של החטופים על מנת שלא יחושו מופקרים לרגע ומי מאתנו לא דמיין את עצמו אי שם המנהרות ונחרד.שמענו הבטחות, הצהרות, דיונים פוליטיים אינסופיים, התחלות של משא ומתן ממושך שלא צלח בכל פעם מסיבה אחרת והייאוש הלך והרעיל את השמיים הכחולים של המזרח התיכון שמעלינו. למדנו להכיר את המשפחות ואת הסיפורים האישיים של החטופים, החטופות וסיפורם של הקורבנות ושל כל חייל שהפך לכותרת קשה מנשוא: הותר לפרסום והלב בכה איתם והדאגה הפכה להיות קולקטיבית.
עם הזמן החולף הפכנו לאומה שלמדה לחיות עם געגוע שהפך קבוע, עם כאב שצרוב מתחת לעור, עם ידיעה מתמשכת שאנשים זרים הפכו למשפחה הקולקטיבית שלנו ולאחים שלנו וככל שכיכר החטופים התמלאה באנשים כולנו הבנו כחברה שלא ניתן יהיה להכריז על ניצחון וכל עוד הם לא כאן עדיין והופקרו במערות חשוכות בתנאים שקשה לדמיין. בתוך כל זה למדנו לשרוד ולתפקד כחברה הנעה בין ייאוש לתקווה, למדנו שהאזרחים שלנו אמיצים יותר מהמנהיגים שלנו ושמדינה שלמה יצאה לרחובות, לצמתים ולכיכרות על מנת להשיב הביתה את הגאווה הקולקטיבית, המוסר והערבות ההדדית.
בשנתיים שחלפו איבדנו לא מעט מהתמימות, מהנאיביות, מהאמון במנהיגות שלנו ומהיכולת לחלום. והנה פתאום, כמו משב רוח שנושא ריח של בית, הם חוזרים. החיים לשיקום והמתים לקבורה ויחד איתם חוזרת היכולת לדמיין עתיד ואנחנו יכולים לזקוף ראש כחברה שלא ויתרה על אחיה מתוך רגש עז של ערבות הדדית.
התעוררנו בוקר אחד אל מציאות אותה מנהל מנהיג אחד, אפשר לומר מטורלל מעט במציאות מטורללת לא פחות אך אומץ ליבו ושאיפותיו להכרה כמנהיג שמביא לשלום עולמי ניצחו את הייאוש והפכו ברגע את המילה ניצחון הרוח למציאות. היה ברור לכולנו כי זמנם של השבויים מתקצר ושנדרש ממנו לפעול מהר, הבוקר בו התבשרנו כי ההסכם נחתם והשבויים חוזרים הביתה היה מן רגע בו המוח והלב מתאחדים מחדש. כי ברגע שהם חוזרים, משהו עמוק בתוכנו חוזר לאמונה בשפיות ובצדק חברתי. אנחנו מתמלאים בהקלה קולקטיבית מידיעה שכל אדם בישראל, ילד, נער, לוחם או אזרח, יודע שהמדינה לא תוותר עליו. שמפקד שקורא לחייליו לצאת לקרב במשפט: קדימה אחרי יודע שיהיה מי שידאג להשיבם הביתה אם ייפלו בשבי האויב. בבוקר הזה בו התבשרנו כי נחתם ההסכם חלחלה בנו ההבנה העמוקה שגם אם הדרך ארוכה, גם אם נדרש מחיר כבד, יש לנו חברה שנלחמת על בניה. הידיעה הזאת היא לא רק בסיס לביטחון לאומי, היא ביטחון רגשי, חוסן קיומי וביסוס מחודש של אמון בסיסי בכך שאנחנו חלק ממארג אנושי שלא עוזב את ידך ברגעים החשוכים ביותר.
ראינו השבוע את דובר צה”ל תא”ל אפי דפרין שהינו שועל קרבות ותיק מבשר בדמעות כשהוא נשנק מהן על חתימת ההסכם ושובם של החטופים ואומר :”לפני שנתיים חולל החוזה בין המדינה לאזרחיה”, לכולנו היה ברור שחובת החזרת החטופים היא יריית הפתיחה לסוף המלחמה ותחילת השיקום הממושך שלנו כחברה שלא מפקירה את בניה וההתרגשות העצומה שאחזה בו אוחזת בכולנו בתחושת הקלה גדולה.
אי אפשר שלא לחשוב על האפשרות ההפוכה מה היה קורה אם לא היינו נלחמים עליהם. מה זה היה אומר עלינו כחברה וכאומה? הוויתור עליהם משמעותו הוויתור על עצמנו. על ערך כבוד האדם, על החמלה, על ראיית האחר ועל הערבות ההדדית. מדינה שלא נלחמת על בניה ובנותיה מאבדת את נשמתה ואת הערכים שהם ייסוד קיומה. מערכת הערכים הזאת היא עמוד התווך והנשמה של האומה שגם אם נשרפה, גם אם נשברה בחרה הפעם להמשיך להילחם, להאמין, ולזכור שכולנו שייכים לאותו סיפור קולקטיבי והאחריות והערבות שלנו היא הדדית אחרת, אין לנו זכות קיום מוסרית כחברה. ברור לכולנו שחזרה מן השבי היא תחילתה של התמודדות, תחילתו של שיקום ממושך שיותיר לעולם זיכרונות קשים ומכאיבים. הם חוזרים לא רק לעולם שהמשיך לזוז, למשפחה שהזדקנה מהכאב, לתחושה הקשה שהם נותרו שם אחרונים בעינויים ובתנאים קשים אלא גם לעצמם בגרסה שבירה שנאלצה ללמוד לשרוד עם לא מעט רגעי ייאוש ומשברים ומעל לכל פחד מוות והעדר וודאות. מאחורי כל חיבוק מסתתר גם פחד. מאחורי כל חיוך גם דמעה ולבטח זיכרונות קשים שלא ירפו ודורשים החלמה ממושכת.
כחברה, אנחנו נעים כעת בין התרגשות עמוקה לבין התבוננות זהירה. הפצע עדיין פתוח. הלב שמח, אך גם יודע שהשמחה איננה שלמה. אסור לנו לשכוח את המשפחות שדלתן לא תיפתח. את מי שלא ישוב לעולם. את האימהות והאבות, האחים והאחיות, שעבורם זה לא סוף טוב אלא רק תזכורת מכאיבה לכך שהחיים שלהם נחצו לשניים, לפני ואחרי. דווקא ברגע של שמחה, עלינו להחזיק גם בכאב. לראות אותו, להקשיב לו, להניח לו מקום.
הערבות ההדדית שלנו נבחנת ברגע כה עוצמתי של החזרת החטופים לא רק ביכולת לשמוח בשובם של החטופים, אלא גם ביכולת לבכות את אלה שלא יראו עוד את הבית. ערבות הדדית איננה רק סולידריות ציבורית; היא תדר. זו יד שמונחת על כתף של אם בוכייה, זו אוזן שמקשיבה, זו תודעה שבוחרת לא להיות אדישה ותהיה זו קריאה לרגישות חברתית מכולנו. הרגע הזה, שבו הם חוזרים הביתה, הוא רגע של ריפוי לאומי. ריפוי שמתחיל בלבבות ומחלחל לתודעה. הוא מזכיר לנו את החוזקה שבבחירה לא לוותר, את החשיבות של אמונה גם כשהמציאות מתנגדת. הוא מלמד אותנו שהכוח של עם איננו נמדד רק בצבא או בכלכלה, אלא ביכולת להרגיש, להכיל, לאהוב. הוא מלמד אותנו שבכל פעם שאדם אחד חוזר מהחושך אל האור כולנו חוזרים איתו כקולקטיב.
בתחנות הרדיו השונות מתנגן שוב ושוב שירם של שם טוב לוי ואריק איינשטיין: “זהו שיר אחרי המלחמה” שמזכיר לנו שהחזרת החטופים יש לה עוד היבט של ערבות הדדית וכאן הוכיחו את עצמם מעל ומעבר החיילים שנלחמים כבר שנתיים בסבבים בלתי נגמרים של מילואים וסדיר בגזרות הבוערות. זה מעמד של הודייה גדולה לחיילים שלנו ולמשפחות שלהן שבלעדיהם תחושת הבטחון שלנו לא היתה מתאפשרת כשהם שילמו ומשלמים מחירים כבדים בשנתיים האחרונות וכאן עולה ערך האחריות. מה נעשה עכשיו עם הרגש הזה, עם האחדות הזאת? האם נדע לשמר אותה גם בשגרה, גם כשלא יהיו כותרות?. המבחן האמיתי שלנו כחברה מתחיל עכשיו. אנו מתחילים תהליך תודעתי של שיקום, של למידה, של בחירה מחודשת באמונה ובאהבה לאדם. אנחנו נדרשים להמיר את הכאב בפעולה, את הייאוש באחריות, את הזעם בהקשבה ואת הפילוג באחדות. אם נצליח לשמור את הלב פתוח, אם נמשיך לראות את האדם שמעבר לכותרת, אם נזכור שכל חייל שחוזר הביתה הוא תזכורת לחיים עצמם נוכל להפוך את הכאב הזה לכוח מניע של שינוי, של חמלה ולקיומה של חברה שלמרות הפסיפס הססגוני של קבוצות שונות ותפיסות מציאות שונות כולנו מאוחדים בערבות הדדית אנושית שמנצחת את הפלגים השונים.
בואו נזכור, שמה שנותר הוא החיבור. חיבור זה כל הסיפור. אותו חוט בלתי נראה שקושר בינינו, בין מי שחזר למי שמחכה, בין האור לחושך, בין האמונה למציאות. החזרת החטופים איננה רק סיום של פרק כואב היא הזמנה להתחלה חדשה, להזדמנות לבחור שוב להיות עם אחד, לב אחד, גוף אחד שמבין שהערבות ההדדית איננה רק ערך היא עצם קיומנו וזו גם קריאה למנהיגים שלנו לבחור בדרך של אחדות ולשאוף להסכם שלום במזרח התיכון שגם אם נראה בלתי אפשרי הוא ביטוי ליכולת שלנו לחלום, לדמיין ולברוא מזרח תיכון חדש.
ורד גרנדיר פרוכטמן – מגישת הפודקאסט ללטש את היהלום הפנימי, כותבת תוכן ויועצת ארגונית, משפחתית, מאמנת מנטלית ומנטורית ליחסים בין אישיים.
כתבה כל כך מרתקת ורד. את מציגה לנו את ההתרגשות הרבה לקראת סופה של מלחמה, לקראת שובם של כל החטופים, לקראת תחילת שיקום הפצועים, לקראת שיקום החברה שלנו כחברה ישראלית דמוקרטית. הלואי נפעל כולנו – כחברה וכעם, תוך כיבוד הזולת ודעותיו שלו – לקיום ערבות הדדית, לאחדות, לשיקומנו של כולנו מחדש – כעם וכמדינה במזרח התיכון.