״מתוך אהבה״, שהוקרן השבוע בסינמטק תל אביב ועולה ביום חמישי לאקרנים, מתחיל בנקישה בדלת ומסתיים בשאלה שנותרת פתוחה. בדרך הוא מעמיד למבחן את אחת ההנחות המוכרות ביותר על משפחה: עד כמה קשרי הדם הם שקובעים מי קרוב אלינו, וכמה תלוי דווקא במי שנשאר לצידנו כשהחיים מסתבכים?
ז׳אן (קאמי קוטן) היא מעריכת נזקים. כן, כמו בביטוח. היא חיה בעיירה שקטה בצרפת, עובדת קשה, מסודרת, עצמאית ושלמה עם הבחירה לחיות ללא ילדים. מבחינת התסריט זו בחירה כמעט מושלמת: אישה שמעריכה נזקים בכסף נתקלת פתאום בנזק שאין לו תג מחיר. יום אחד מופיעה בביתה אחותה סוזן (ז׳ולייט ארמנה), שלא התראו שנים, אלמנה צעירה וחסרת עבודה, עם שני ילדיה, גספר בן התשע ומרגו בת השש. היא מבקשת להישאר כמה ימים. בבוקר שאחרי היא כבר איננה. רק מכתב פרידה ושני ילדים שלא מבינים למה.
מה גורם לאדם לקום ולצאת מחייו? סוזן נעלמת בלי לספק תשובה, ומותירה אחריה חלל שמתמלא בכעס, בדאגה ובשאלות. אפשר לנסות להבין את מי שעזבה ועדיין לכעוס על מה שהותירה מאחור. אמברוזיוני, שזכה על הסרט בפרס הבימוי בפסטיבל קרלובי וארי, משאיר את סוזן מחוץ לתמונה ומפנה את המבט אל אלה שנשארו. במקום לחפש תשובה לשאלה ״איפה היא?״, הסרט מתעניין בשאלה הדחופה הרבה יותר: מה עושים עכשיו?
עבור ז׳אן, התשובה מתחילה בשני ילדים שהצרכים, הפחדים והשאלות שלהם אינם מתחשבים במיוחד ביומן שלה. היא רגילה לחיים שמתנהלים בקצב שבחרה, ופתאום יש בבית מי שזקוקים לה גם כשהיא עצמה לא יודעת מה לעשות איתם. אמברוזיוני מוצא בחיכוך הזה את הרגעים האנושיים ביותר בסרט. ז׳אן לא חיכתה לילדים כדי שחייה יתחילו, אבל נוכחותם מאלצת אותה לפנות להם מקום בתוך החיים שכבר בנתה לעצמה. הקרבה מתפתחת בזהירות, לפעמים בצעד קדימה ולפעמים בשניים לאחור.
באחת הסצנות היפות בסרט, גספר מנסה להבין מדוע אמו עזבה. ז׳אן מקשיבה כשהוא מעלה השערות משלו: אולי משום שאין לה בית, אין לה עבודה, וכל מה שנותר לה הם הילדים. אין לה תשובה שתוכל להניח את דעתו, וגם לא דרך להבטיח לו שאמו תחזור. ובכל זאת, משהו נרקם בשיחה הזאת. גספר מוצא מישהי שמוכנה להקשיב לו. לפעמים אנחנו הופכים למי שאנחנו באמצעות מה שאנחנו עושים, הרבה לפני שאנחנו מסוגלים לקרוא לעצמנו בשם.
קאמי קוטן, שכבר שיחקה אצל אמברוזיוני ב״טוני״, מגלמת את הדבר הכי קשה למשחק: את הכמעט. יש לה פנים של אישה שבנתה את חייה נגד סערות. כשהסערה מגיעה בצורת שני ילדים, הפנים האלה נשארות יציבות, ורק לרגעים קצרים, כמעט בלי רשות, נסדקות. מבעד לסדקים מציצים בדידות, תסכול ועייפות, אמיתיים יותר מכל הצהרה שהתסריט היה יכול לשים בפיה. זו הופעה מאופקת ומדויקת עד כאב, ללא שמץ של פאתוס. קוטן לא מבקשת מאיתנו לאהוב את ז׳אן, ואולי בדיוק בגלל זה אנחנו כן.
וסוזן? הנה טוויסט לא רע: הזמרת ז׳ולייט ארמנה מקבלת תפקיד שבו כל הכישרון שלה הוא להיעדר. כל מי שמחכה לפסק דין נקי על האם הבורחת יצטרך לחכות לסרט אחר. היא מעוררת כעס וחמלה כמעט באותה נשימה. אמברוזיוני משאיר אותה באזור האפור שבו קל לגנות אמא שעוזבת, וקשה יותר להודות כמה מעט אנחנו יודעים על החיים שהותירה מאחור. ככל שסוזן נעדרת יותר, כך נוכחותה מורגשת בכל החלטה שז׳אן נאלצת לקבל. הבחירה הזאת מעניקה לסרט את כוחו, אבל גם חושפת את חולשותיו. הבימוי סבלני, ולפעמים סבלני מדי. המצלמה מתעכבת על הדמויות, השתיקות מספרות לא מעט, והסצנות השקטות אינן זקוקות למוזיקה שתכתיב לנו מה להרגיש. ועדיין, במאה ואחת עשרה הדקות שלו יש קטעים שנמתחים מעבר לנחוץ, והתסריט אינו תמיד מעמיק כפי שהוא מבטיח. קוטן, שנושאת את הסרט על כתפיה המאופקות, מחפה במשחקה על חלק מהפערים.
יוטיוב באדיבות קולנוע חדש
אחרי כל השתיקות האלה, נותרת השאלה שהסרט מציב לכל אורכו: מה הופך אנשים למשפחה? גנטיקה, כתובת משותפת, או הנכונות להתייצב שוב מחר בבוקר? אצל ז׳אן התשובה הולכת ומתגבשת בשגרת חיים שלא תכננה לעצמה: ארוחת ערב, הסעה, הקשבה לפחד לפני השינה, והשאלות שחוזרות מחר ומחרתיים. דווקא משום שבחרה בחיים ללא ילדים, המחוות שלה כלפיהם מקבלות משמעות מיוחדת. הסרט נותן למעשים האלה להצטבר, בלי למהר להכתיר אותם בשם גדול.
שמו הצרפתי של הסרט מבטיח שהילדים בסדר. אבל הסרט יודע שהבטחות כאלה אינן נמדדות ברגע שבו הן נאמרות, אלא בבוקר שאחריו: במי שקם, מכין ארוחת בוקר, עונה על אותה שאלה בפעם העשירית ונשאר גם כשהתשובה איננה מגיעה. ז׳אן אינה מתקנת את חייהם של הילדים, ואינה מוחקת את היעלמותה של אמם. היא רק מסרבת להיעלם גם היא. אולי זו המשמעות המדויקת ביותר של אהבה בסרט הזה: לא רגש גדול שמסדר הכול, אלא נוכחות עיקשת, יומיומית, שמאפשרת למישהו אחר להמשיך הלאה גם כשהכול עדיין רחוק מלהיות בסדר.
בשם אהבה (Out of Love / Les enfants vont bien)
צרפת, 2025 | בימוי ותסריט: נתן אמברוזיוני | משחק: קאמי קוטן, ז׳ולייט ארמנה, מוניה שוקרי, גיום גואי | 111 דקות | פרס הבימוי בפסטיבל קרלובי וארי 2025 | בבתי הקולנוע בישראל החל מ־22 באוקטובר 2026.
הוספת תגובה