פואמה לפורים
אנו מסתובבים עם מסיכות כול החיים
עוטים אותן לפי התפקידים הנדרשים
כששואלים אותנו אנחנו אומרים
אני אבא, אני בן, אני אח, אני חבר, אני ואני ואני…
אני מורה, אני מהנדס, אני זמר, אני חשמלאי, אני ואני ואני…
אני מדבר, אני רוקד, אני משחק, אני מתעמל, אני ואני ואני…
ובל נשכח את התיאורים הפונקציונליים
אני עשיתי, אני בניתי, אני פיתחתי, אני יצרתי, אני ואני ואני…
אני יש לי יכולות, אני יש לי תעודות, אני ואני ואני…
וכשאנו רואים רק את ה"אני" העצמי,
וחושבים שהכול זה רק " אֲנִי וְעֹצֶם יָדִי",
כי אני מחליט, אני קובע, אני יודע, אני בשליטה, אני ואני ואני…
וכשאנו ב"אֲנִי וְעֹצֶם יָדִי", אז תמיד גם תגיע השאלה, למה לי ?
כי עשו לי, לקחו לי, פגעו בי, העליבו אותי, הכול עשו לי ולי ולי…
איזה מתיש לחשוב כך, כל כך הרבה פעמים
וכמה רגשות שליליים מצטברים לנו מדיי יום בקירות החדרים?
ולפעמים כשיש הצפה גדולה
והמחשבות השליליות והרגשות השליליים מתעצמים
ה"אני" שלנו הופך להיות ממש כמו המן הרשע
זוכרים? זה האיש הרע מסיפור המגילה
הוא יכעס, יתעצבן, יעליב, יחרר ריבים ויפעל כנגד אחרים
אך לא רק, כי המן הרשע של ימינו לא בוחל באף אחד,
הוא יכול גם לפעול כנגד ה"עצמי" שלו, הוא ידאג שה"עצמי" ידע
כמה הוא לא מוצלח, כמה הוא לא יפה, כמה הוא לא רזה, כמה הוא לא שווה…
אז פלא שחשוב אותו לתלות, כדי שלא ימשיך להתעלל בנו לבאות
ולפעמים שאנו מרגישים שיש התקדמות קלה
מגיעים האחרים ומורידים אותנו חזרה
אמירות כמו, "ממך לא ציפיתי", "כל כך לא אופייני לך", "איך יכולת"
הם רוצים שה"אני" ישאר עם אותם מסיכות
ימשיך לזרום עם הזרם ולצעוד בתלם
אך ה"אני" רוצה להתעמק בפנימיותו ולהשתנות
והם מקובעים, ולא אכפת להם מהתוצאות
ואז מתחילים הויכוחים, הצעקות וההאשמות
שגורמים ל"אני" לשכוח שהוא כבר הסיר חלק מהמסיכות
וכעת הוא שוב הוא צריך להתחיל מהתחלה
ולהתמודד עם הקשיים, הכאב והמצוקות
אז למה להמשיך כך?
המהות האמיתית שלנו שם בפנים, מבקשת שנמליך אותה
היא כבר משתוקקת לצאת מהסתר
כמו אסתר המלכה, היא ממתינה ומחכה
עד הרגע בו תתגלה ותקבל את מבוקשה
לפעול עם ה"אני" בשיתוף פעולה
למלוך על הדעת שלנו ובאהבה
מהי אותה המהות ?
היא הנשמה, ההכרה האלוקית
כוח הבורא שבתוכנו, היד המכוונת
היא זו שנבראה בצלמו ובדמותו של בוראה
היא זו שעוזרת ל"האני" לפעול בענווה
ושהמהות מולכת היא לא מסתתרת ולא מתחפשת
כשהיא נוכחת גם האהבה נוכחת
כשהיא מתגלה היא תמיד במלוא הדרה
היא מכילה, מקבלת, מרחמת ומעניקה חמלה
היא לא רוצה להתעסק במה טוב ומה רע
היא שואפת להיות במקום של עד דלא ידע
היא פשוט שמחה מעצם קיומה
שמחה על כך שה"אני" שבתוכה, סוף סוף חש במהותה (ש מ ח ה = חש + מה')
לסיום הנה כמה ברכות
שנדע להסיר את המסיכות הלא יפות
שנשחרר את כל סוגי ה"אני" שפוגעות
שנלמד להכניע את ההמן הרשע שבתוכנו
ונתחבר לכוחות הטוב של מרדכי היהודי
שניקח את הגורל (פור) שלנו בשתי ידינו
נלמד, נעמיק ונחקור את מקור תכליתנו
שנודה כול יום על מה שיש לנו
שנשמח בחלקנו על כל מה שמגיע לפתחנו
ושנפסיק להסתתר מעצמנו ונגלה את מהותנו
מי ייתן שנזכה בכך
ואז כול שיישאר לנו הוא רק לאהוב אהבה פשוטה
מאוד אוהבת את מסיכות החיים. פואמה פורימית הכתובה לעילא ולעילא. הצילומים מוסיפים חן והדר. תודה יהודית יקרה. נהנתי לקרוא. פורים שמח
יהודית מליק שירן
מהממת…פורים שמח