ערב הזיכרון התקיים בהאנגר 11 בתל אביב במתחם בו התמונות של הקורבנות מביטים על האורחים מתוך המסכים כמו מזכירים ללא הרף את חסרונם ואת העובדה שהמשפחות והחברים כבר שנתיים בלעדיהם. הערב נפתח בנגינת כינור באייטם פתיחה בשירת ״October Rain״ שייצג אותנו באירוויזיון.
בדברי הפתיחה של המנחה חן זנדר כולנו מקבלים תזכורת שהיא אחות שכולה לנועה זנדר ז״ל כשהיא פולת את דבריה בשיתוף אישי ובקול חנוק מדמעות. הכי אותנטי והכי מכאיב שיש.הקהל נעמד לדקת דומייה בעקבותיה עלה לבמה אופיר דור אבא של עידן דור ז”ל ומקריא יזכור כשהוא עטוף בדגל ישראל ובתמונת בנו.
ערב הזיכרון מפגיש אותנו עם היבטים שונים של האובדן והשכול.באחד הסרטים אנחנו נחשפים לסיפורן של אחיות שכולות (קרן טוויג אחות של יפתח, קרן אור סולומון אחות של הילי, חגית גורמן אחות של שחר בן נעים וליעד הר לב אחות של הילה).אחד הרגעים בהם לא נותרה אף עיין יבשה התרחש בעיצומו של אייטם מוסיקלי של עברי לידר ששר את שירו ״זכיתי לאהוב״ וימית אחות של רות ובתו של אריק פרץ ז”ל עולה ונושאת דברים מצמררים ומספרת:
“אבא שלי ואחותי, אהבה שלא ידעה גבול. אב ובת, שבחייהם ובמותם לא נפרדו.
רות, אחותי האהובה, נולדה עם שיתוק מוחין אבל הנשמה שלה הייתה גדולה מהחיים.
היא לא דיברה במילים, אבל כל מי שפגש אותה ידע שהיא דיברה בלב, היא רקדה בלב.
החיוך שלה, העיניים שלה היו השפה היפה בעולם. אבא שלנו אריק, שהיה הגיבור של הבית. הוא היה הידיים שלה, הרגליים שלה, הקול שלה בעולם.ו היא הייתה עבורו השמש. בכל מקום הוא נשא אותה בידיים מלאות גאווה, והפך את חייה למסיבה אחת גדולה של אור. ואז הגיע הבוקר ההוא…גם שם, בתוך החושך והרוע, אבא עשה את מה שתמיד עשה הוא החזיק את רות בזרועותיו עד הרגע האחרון. הם עזבו את העולם יחד, עטופים זה בזו, באהבה שלא נפרדה מהם אף פעם. אנחנו נשארנו כאן, עם כאב שאין לו סוף, עם געגוע שלא נגמר”.
בהמשך שמענו את סיגל, אמא של רון שמר ז״ל על ההתמודדות שלה והניסיון להגשים את החלומות שלו.בהמשך אנו פוגשים בסרט הורים שכולים את אורין גנץ- עדן זכריה, יוסי חבאני – אבא של שקד, ג’קי ומיכל ההורים של עמית להב ואילנה אמא של אופק ארביב. אנחנו שומעים על הבנים ועל געגועים שלא מניחים לרגע. סיפורים שמאפשרים הצצה קטנה אל עולמם ואל הכאב והשבר שהם חווים מאז.
בסרט “גבורת הנובה” אנחנו פוגשים שלוש משפחות. משפחות ברדה, ליאור ואליהו שמספרות כיצד הבנים שהיו בתפקיד במסיבה לא מסירים אחריות ומתפקדים בגבורה עד שהמרצחים מגיעים עד אליהם.אנחנו למדים את דמותו של אביב ששלח מאות רוקדים להימלט אל שטחי האפר הפתוחים במקום לכבישים הממולכדים ושלח אותם בדבריו “רוצו לכיוון השמש ” למצוא מחסה בשטחים הפתוחים והציל את חייהם של רבים אך שילם בחייו מחיר דמים. הם קיבלו מהנשיא אור על גבורתם האזרחית של הבנים. בהמשך ליהי טולדנו ורביב כנר עולים לביצוע עוצר נשימה לשיר: שושנים עצובות לאחר דברים של נציג המשפחות עולה לבמה, פדוי שבי, החטוף המשוחרר אלמוג מאיר ז’אן שבעת חילוצו נהרג סר”ן ארנון זמורה ז”ל שלו הוא חב את חייו.הוא אומר הקול חנוק:
“זה הייתי יכול להיות אני. זו הייתה יכולה להיות המשפחה שלי עכשיו שיושבת כאן, בינכם, רדופה מגעגועים, כואבת, מצולקת, כשכל מה שנותר הוא רק זיכרונות.שנתיים מאז הטבח האכזרי, ראיתי את הסוף בכל כך הרבה רגעים בשבת השחורה, ברגעי המנוסה, במקום המסתור, ברגעים שעטפו אותי בסדין והשליכו לרכב, ובכל יום מתוך 246 ימים בשבי, עד למבצע בו חולצנו ונפל ארנון. אולי נכון להגיד זה הייתי גם אני. חלק גדול ממני, חלק משמעותי מחיי, עזב ולא יחזור.
איך אוכל לנחם? מה אפשר עוד להגיד?
הזמן לא מצליח לרפא, הוא רק מעמיק את הצלקות.
אני מרכין ראש מולכם, המשפחות השכולות,
אני מעמיד את עצמי לרשותכם במאבק להמשיך בחיים”.
הערב מסתיים ברצף תמונות הנרצחים שמחייכים אל הקהל מתוך המסכים ומזכירים לנו כמה היו מלאי חיים עד הרגע הנורא – The Heart of Nova וברצף שירים כשהבולט ביניהם הוא “מקום לדאגה “.את הערב מסיימת בשירת התקווה ליהי טולדנו בקול ניחר ומלא עוצמה כשדגל ישראל מוקרן על המסכים במלוא הדרו ומזכיר לנו שבארץ אפילו השמיים הם שלנו.הקהל יוצא מערב הזיכרון החשוב הזה וברור לכולנו שבמותם ציוו לנו לחגוג את החיים כי חייהם נגדעו בעיצומה של חגיגה גדולה.
ורד גרנדיר פרוכטמן – מגישת הפודקאסט ללטש את היהלום הפנימי, יועצת משפחתית וארגונית ומפתחת תוכן.
הוספת תגובה