אירועי הפצ׳ה קוצ׳ה מתקיימים בלמעלה מ 1,500 ערים שונות ברחבי העולם. הפצ׳ה קוצ׳ה בתל אביב הוא הגדול מכולם. הנהירה הגדולה מעידה, מעל לכל, שיש קהל אדיר, גדול וצמא לתרבות איכותית ושונה. פצ׳ה קוצ׳ה נאמנים לתפיסה שאמנות צריכה להיות נגישה לכולם, מחיר הכרטיס שווה לכל כיס. האירוע מופק על ידי חברת פאזה, שמלווה את הפצ’ה קוצ’ה מתוך אמונה ואהבה ליצירה המקומית, והוא פועל כארגון ללא מטרות רווח.
המציגים השנה:
שונית פלקו זריצקי – ״חפץ מעבר״ הוא אחד המיזמים החברתיים האמנותיים שנגעו לנו את בלב בשנה האחרונה. ״חפץ מעבר״ מגיע ביחד עם משפחות שחוו את הטראומה של השבעה באוקטובר, בחזרה לבתים השרופים שלהם ומבקש למצוא חפץ אותו הם ישמרו, יתקנו ו״ישיבו לחיים״. שונית היא הצלמת של הפרויקט, מלווה משפחות ברגעים מאוד סדוקים שלהם ומשקפת צילומים שמספרים את הסיפור המורכב של כולנו בשנה וחצי האחרונות
מורן סער – לסבתא של מורן, בת ה 92 יש המון זיכרונות מילדותה בעיראק ועלייתה לארץ אבל אין לה צילומים. מורן הושיבה אותה במשך תקופה ארוכה מול שלל בוטים של ai שלמדו את סיפורה, את דמותה ואת מהותה. בעקבות כך יצרה מורן, עם חבריה הבוטים, אלבום צילומים מרהיב שמנסה להראות לסבתא כיצד הזיכרונות שלה נראים. סיפור מרגש על הימים של אז והטכנולוגיה של היום.
חואניטה כהן סמית׳ – אגדה מוזיקלית בת 93 שעדיין מנגנת, מופיעה וממשיכה לרתק ולשבות קהלים ברחבי העולם. במשך הקריירה הארוכה ומסועפת שלה. היא עבדה עם השמות הגדולים בעולם הג’אז והצליח ליצור לעצמה מעמד אייקוני וייחודי. יחד עם זאת חואניטה היא עדיין סוד שמור לחובבי הז’אנר וחשיפתה בפצ׳ה קוצ׳ה תביא אל קדמת הבמה את הכישרון הנדיר שלה ואת אישיותה הכובשת. נגינתה כובשת וידיה מלאות נעורים בעת נגינה.
ג׳ונתן נוסן – הוא אדם שקשה להכניס לתוך מילים והיו רבים שניסו זאת בעבר. בחייו ויצירתו הוא משלב שלושה דברים עיקריים: מחקר אקדמי ביפן מטעם אוניברסיטת ברקלי היוקרתית, קדרות והתמחות בשיטות קדרות מסורתיות יפניות ונער גומי. בשלושת התחומים הללו ג׳ונתן מתמחה כבר שנים ארוכות ובכל אחד מהם הגיע להישגים יוצאי דופן. בשש דקות וארבעים שניות שלו בפצ׳ה קוצ׳ה ג’ונתן יכרוך את הכל יחד ויחבר את זה לאהבתו לאלוהים. הוא ללא ספק דמות בימתית מרשימה בכנותה.
טל ברדה – היא דוקומנטריסטית ייחודית. המצלמה והלב שלה מופנים אל החלקים שרובנו מעדיפים לא להסתכל עליהם. זה נכון לגבי הסדרה המדוברת שלה אודות משפחת הפשע של יצחק אברג׳יל (תיק 512), נכון לגבי הסרט שלה על סוהרים בכלא צלמון. ונכון לגבי הסדרה האפית אותה היא יוצרת בימים אלה ממש, המספרת את סיפור התצפיתניות של צה״ל בגבולות ישראל בעשרים שנה האחרונות. בפצ׳ה קוצ׳ה ברדה תחשוף חלקים ואת הסיפור מאחורי ״ I shall not hate” – הסרט עטור הפרסים (שטרם שודר בארץ) על ד״ר אבו אל-עייש – הרופא מעזה שבנותיו נהרגו מאש כוחות צה״ל במבצע צוק איתן. הסרט עוקב אחרי האיש המרשים הזה, עוד הרבה לפני ה 7 באוקטובר וכמובן אחריו ומנסה להבין איך ובכלל האם אפשר לא לשנוא אחרי כל מה שקרה…
תמר שאוקי – היא נצר לשושלת משפחתית ענפה, מגוונת ומיוחדת: מצד אחד, סבא וסבתא שלה הגיעו מלבנון. שם הם היו זוג מוכר המופיע על הבמות החשובות ומתרועע עם הברנז׳ה הלבנונית היצירתית. בשנות החמישים של המאה הקודמת, הם ויתרו על הזוהר הלבנוני לטובת חיים בארץ והופעות קבועות בתוכניות המוסיקה בערבית ששודרו בערוץ 1 (כן, פעם היה לא מעט מקום לתרבות ערבית בטלוויזיה הממלכתית). מהצד השני, הסבא שלה הוא הקריקטוריסט ״זאב״ חתן פרס ישראל, ניצול שואה הונגרי שלמרות כל הזוועות שנחשף אליהם בחיים – עדיין היה הומניסט גדול והאמין בכל ליבו בשלום (ולראייה יונות השלום שזכו למעמד מיוחד ביצירה שלו). שני הוריה של תמר הם שוקי ודורית שהחזיקו אי שם בשנות ה 70 את אחד הלהיטים הכי גדולים של המדינה – ״גן נעול״. לכבוד הפצ׳ה תמר תחשוף את השושלת הזו ותיצור עיבוד עכשווי ומלהיב ל שיר ״סהרנין״ המפורסם – אחד הלהיטים הגדולים של סבא וסבתא שלה.
ניב תשבי – הדימויים של ניב צבעוניים, לוכדי עיניים, מרוממי נפש. במבט עמוק יותר נחשפת האימה שנמצאת מתחתם. הצבעוניות הופכת למאיימת, הכמעט ילדותיות הופכת לסכנה והכל טבול בקו דק של הומור המהול בחשש פנימי. תשבי, אחד האמנים היותר פוריים במדינתנו, יעניק מבט פנימי עמוק ומהורהר על תהליכי היצירה שלו והמתח בין היופי לפראי. בנוסף יצר ניב במיוחד לפצ׳ה קוצ׳ה סיכת דש של פרח שהופיע באחת העבודות שלו. אם תרצו דם המכבים החדש או דווקא סמל לתקווה אבל כזאת שבאה עם צלקת. הסיכה תחולק לכל באי הפצ׳ה.
שרה סיגל – מתבוננת כבר כמה שנים טובות מבעד לחלונה הענק שברחוב אגריפס בירושלים. מהחלון נשקף העולם החיצוני המעיד על עולמה הפנימי של המתבוננת. את ערמות חומר הגלם שהיא צילמה לאורך שנים ואת ההבנות/ההערות/המסקנות שלה על החיים היא מכניסה לתוך 6 דקות וארבעים שניות המצליחות לנוע בקלילות בין רגעים קומיים, לצילומים מפתיעים ולסודות כמוסים על עצמה ועלינו.
אריאל קוצר – ירושלמי, מעצב, חוקר ואמן AI, חי ונושם דימויים מאז שהוא זוכר את עצמו. אחרי קריירה ענפה במיטב משרדי המיתוג והפרסום – מניו יורק ועד תל אביב – הוא מצא עצמו נשאב לעולם הבינה המלאכותית, והפך אותו למגרש משחקים יצירתי. הוא מציג תערוכות, משתתף בפסטיבלים, ומדבר על AI לא כתחליף לאומן, אלא כשותף ליצירה, שיכול להפתיע ולרגש. מקום לנסות לשלוט בתוצאה, אריאל נוקט בגישה של “Non-Prompting” – מינימום הנחיות, מקסימום חופש למכונה. זה מוביל אותו למקומות לא צפויים, לפעמים אפילו נבואיים. בעבודותיו הוא בוחן איך AI יכול לעזור לנו להבין את עצמנו טוב יותר, לשחק עם זיכרון ורגש, וליצור חוויות שהן יותר מתמונה על מסך. בפצ׳ה הוא יחשוף תהליכי יצירה ויעשה ניסוי חברתי אמנותי משותף עם 2500 איש בקהל.
כשהערב מסתיים ברור לכל הקהל שממלא את היכל התרבות שהיינו שותפים ליצירה ייחודית. שמענו קולות ייחודים שמן הראוי שנשמע ושאמנות ייחודית תמיד תמשיך להפתיע ולהיות מסקרנת.
ורד גרנדיר פרוכטמן – יועצת ארגונית, כותבת תוכן ומגישת הפודקאסט ללטש את היהלום הפנימי.
הוספת תגובה