חג האילנות מגיע השנה לא כחג של טבע בלבד, אלא כהזמנה עמוקה לצמיחה מתוך משבר עצום. כמו אדמה שספגה אש, דמעות ופחד אך עדיין לא ויתרה על היכולת להצמיח חיים. כך גם אנחנו, כחברה וכעם, עומדים בנקודת מעבר. לא שכחנו, לא נרפאנו לגמרי, אך משהו בתוכנו מבקש להתחיל לנבוט מחדש. תקווה זהירה, אחריות הדדית, והבנה שצמיחה אמיתית אינה מתחילה מפריחה, אלא מהיכולת להישאר מחוברים לאדמה גם אחרי הסערה.
ט״ו בשבט, חג האילנות, הוא הרבה יותר מציון חקלאי בלוח השנה העברי. זהו חג שמזמין אותנו להתבוננות עמוקה בתהליכי צמיחה אישיים, חברתיים ולאומיים ולשאול מה נובט בתוכנו כיחידים וכחברה, ומה זקוק להזנה מחודשת. בטבע, ט״ו בשבט מסמן נקודת מפנה סמויה מן העין. האדמה עדיין קרה, העצים עירומים, אך מתחת לפני השטח מתחילה תנועה. שרף עולה בגזעים, ניצנים זעירים מתכוננים לפריצה. זהו שיעור עמוק בצמיחה שאינה תמיד נראית מיד. גם בחברה ובעם, תהליכים משמעותיים מתרחשים לא פעם בשקט, במקומות שאינם זוכים לכותרות, אך הם אלו שמניחים את היסודות להתחדשות אמיתית.
ט״ו בשבט מזכיר לנו שצמיחה אינה רגע אחד של פריחה, אלא תהליך מתמשך של השתרשות, סבלנות והזנה. חברה בריאה, כמו עץ חזק, זקוקה לשורשים עמוקים, ערכים, זהות, סולידריות ותחושת שייכות. ללא שורשים אלו, גם הצמיחה המהירה ביותר עלולה להיות שברירית. דווקא בתקופות של אתגר, קיטוב או חוסר ודאות, החג מזמין אותנו לחזור אל השורשים ולבדוק מה מחזק אותנו מבפנים.בהקשר הלאומי, ט״ו בשבט נושא עמו גם מסר של אחריות ותקווה. נטיעת עצים לאורך השנים הייתה סמל לבניית הארץ, אך היום היא יכולה לשמש מטפורה רחבה יותר שהינה נטיעת אמון, נטיעת הקשבה, נטיעת חינוך לערכים של קיימות, שותפות ודאגה הדדית. נביטה חברתית מתרחשת כאשר אנו בוחרים להשקיע בדור הבא, ליצור מרחבים של צמיחה רגשית וחברתית, ולא רק הישגית או כלכלית.
החג מזמין אותנו לשאול: אילו זרעים אנו זורעים היום? האם הם זרעים של פחד ופילוג, או של תקווה, אחריות וחיבור? כמו בטבע, גם בחברה לא כל זרע ינבוט מיד, אך כל בחירה קטנה של השקעה, תשומת לב וערבות הדדית יוצרת תנאים לצמיחה עתידית. ט״ו בשבט הוא תזכורת שצמיחה אמיתית מתחילה מבפנים, דורשת זמן, ומבשילה כאשר אנו פועלים יחד כיחידים, כחברה וכעם.
בסימן צמיחה והתחדשות.
ורד גרנדיר פרוכטמן, יועצת ארגונית ומשפחתית, כותבת תוכן ומגישת הפודקאסט ללטש את היהלום.
הוספת תגובה