האם הבית הוא המקום שאליו אנו חוזרים, או התחושה שאנחנו נושאים איתנו גם כשאנחנו נודדים? האם הוא ארבע קירות, או מערכת של יחסים, זיכרונות וזהות? האם בית הוא ביטוי לשורש או דווקא קריאה פנימית לחיפוש מתמיד, לנדודים, להעדר מנוחה? הבית הוא הרבה מעבר למרחב פיזי. הוא מטפורה נפשית ורוחנית. אנשי טיפול רבים רואים בבית את התשתית הראשונית של העצמי, המקום שבו אנו חווים לראשונה הגנה, שייכות, אהבה. הבית הוא ה”אם הפנימית” שלנו, הקול שאומר: אתה בטוח, אתה שייך, יש לך מקום בעולם.
והנה בא חג הסוכות, ומטלטל את תחושת הביטחון הזו. דווקא בזמן שבו אנו אמורים לשמוח אנו מתבקשים לצאת מן הבית אל מבנה ארעי, פרוץ לגשם, פתוח לרוחות. זהו צעד נועז מבחינה תודעתית: ויתור זמני על החומר, על הקביעות, כדי לגעת באמת שמעבר. ביציאה מהבית אנחנו מתפכחים מהאשליה שהבית הפיזי הוא עוגן מוחלט. אנחנו נזכרים שהחיים, כמו הסוכה, ארעיים מטבעם. שהיציבות אינה באבנים, אלא בנפש. שהשייכות האמיתית אינה נרכשת בנדל”ן אלא בטיפוח קהילה, משפחה, ערבות הדדית, אהבה.
השנה, יותר מתמיד, השאלות על הבית נוגעות בעצבים החשופים של החברה הישראלית. הבית הישראלי תרתי משמע חווה טלטלה. המלחמות, השסעים, השיח האלימות, תחושת האובדן. שאלת הבית הפכה לשאלה לאומית: למי שייך הבית הזה? האם הוא רק שלנו? מה המשמעות של “להרגיש בבית” כשאחרים חיים לצידנו ורואים את אותו מקום בדיוק כבית שלהם?הסכסוך הישראלי פלסטיני הוא אולי אחת הדרמות האנושיות העמוקות ביותר סביב רעיון הבית. שני עמים שגדלו על זיכרון של גלות, עקירה, אובדן. שני עמים שהנרטיב שלהם נולד מתוך כמיהה לבית. וכל אחד מהם מביט על הארץ הזו אותה פיסת אדמה ורואה בה את ילדותו האבודה, את ביתו שנלקח.
אולי דווקא סוכות, החג שבו אנחנו בונים לעצמנו בית זמני, יכול להזכיר לכולנו שיעור של חמלה. להבין שהבית האמיתי לא נמדד במרחב הגאוגרפי אלא במרחב הלב. אולי דווקא מתוך ההבנה שהכול ארעי, נוכל לגעת בצורך המשותף לכולנו להיות בבית, לא כלאום נפרד, אלא כבני אדם המבקשים שלווה, ביטחון, שייכות.סוגיית החטופים, הצורבת כל כך השנה, משווה לביטוי בית עומק נוסף. בית שחסר בו ילד, הורה או בן זוג איננו שלם. בכל סוכה השנה תרחף השאלה הכואבת: האם נוכל לחגוג באמת כשחלקים מבתינו נעדרים, כשהלב הישראלי כולו פרוץ כמו סוכה לרוחות של כאב וגעגוע?
החזרת החטופים אינה רק מעשה מדיני או ביטחוני היא ביטוי אנושי עמוק להשבת הבית. היא קריאה להשיב את החיבור, את האחדות, את הלב האנושי. בלי כולם, הבית שלנו איננו שלם ואנחנו כדיירי הבית הישראלי חייבים לחטופים את החזרתם הביתה כחובה מוסרית.אולי זו המשמעות העמוקה ביותר של סוכות לחזור לראות את הארעיות לא כאיום, אלא כהזמנה. כהזמנה לחיות באומץ בתוך הלא יציב, להאמין שבית הוא לא מרחב שמחזיקים, אלא מרחב שמרגישים. שדווקא כשאנחנו יוצאים מהנוחות, מהקירות, מההפרדה אנחנו נוגעים באחדות.
הסוכה מזכירה לנו שבית אמיתי אינו נבנה מקורות וברגים, אלא מקשרים, מאמון, מאהבה. היא קוראת לנו לבדוק: האם הבית שלנו באמת פתוח? האם הוא מאפשר לאור לחדור, לאחרים להיכנס, לרוח לנשוב? בסופו של דבר, אולי הבית הוא סיפור. סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על שייכות, על עבר, על זהות. ואם נלמד לכתוב את הסיפור הזה יחד אולי סוף סוף נוכל לחיות כאן, בארץ הארעית והנפלאה הזו, באמת בתחושה שזה הבית לא רק שלנו אלא של כל תושביו. על זה נאמר: ” ויגור זאב עם כבש ונמר ירבץ עם גדי” – אמר הנביא ישעיהו וקרא לשלום על פניו האדמה עם קבלת השונה והאחר. האם נצליח לרבוץ יחד עם שונים מאתנו על אותו בית מבלי להילחם זה בזה? ימים יגידו.
ורד גרנדיר פרוכטמן – יועצת ארגונית, משפחתית וזוגית ומגישת הפודקאסט ללטש את היהלום הפנימי.
הוספת תגובה