סיפור המסגרת של המחזה ” החולה ההודי” נוגע ביחסים בין שני אחים מנישואים ראשונים ושניים של אביהם שמתקרבים לראשונה לאחר נתק של שנים בין המשפחות.
שגב, בחור צעיר, יוצר קשר עם אבשלום, אחיו הבכור שניתק קשר עם המשפחה לפני שנים רבות בעקבות פגיעה רגשית שנחשפת אט אט והוא ומבקש לספר לו שאביהם חולה מאד. המפגש בין שני האחים, שמעולם לא פגשו זה את זה, חושף את הסיפור המשפחתי בין פרק א’ לפרק ב’ וסוחף את הצופים אל תוך מערבולת רגשית המעלה שאלות נוקבות על גבולות, פגיעות, נאמנות, אמת והורות. שרשרת האירועים חושפת עלילה מורכבת וסביבה עולות שאלות סביב שאלת הסליחה במשפחה. האם ניתן וצריך לסלוח למי שפגע בנו? האם הסליחה מתבקשת בכל מחיר? האם מותר לא לסלוח? האם הסליחה היא פנימית והאם סליחה לאחר היא גם סליחה לעצמנו?
המחזה בכתיבתם של רשף לוי הוא סיפור אוטוביוגרפי והמחזה עולה לא בפעם הראשונה בארץ אבל הטקסטים נוקבים, ישירים ובועטים בבטן הרכה והרלוונטיות של המחזה הופכת אותו למופע תאטרוני חשוב העוסק ביחסים במשפחה ומעלה דין חשוב מול ערכים כמו: הורות, נאמנות, זוגיות, יחסי אחים, יושרה, פגיעות, גבולות וסליחה וכל זה במעטפת יחסים פרק ב’ מול יחסי פרק א’ שהינם שיח מרתק בפני עצמו בעידן המודרני.
זוהי הצגה חשובה. הצגה מינימליסטית ולא הפקת ענק וזה יופייה. בול בפוני. הפקה תיאטרונית קטנה שמצליחה לספר סיפור יפה ועוצמתי שמהדהד נושאים רגישים תוך מגע עם נימי הנפש הרגישה של בני האדם. באמצעות הפקה בימתית צנועה וטקסטים נוקבים היא כרגע אחת הצגות הטובות ביותר שעלו השנה בתיאטרון הקאמרי. מסיפור על יחסי משפחה מורכבים נרקם על הבמה סיפור אהבה יפהפה בין שני אחים, שנפגשים באמצע החיים והקשר שלהם מצליח לנסוק מעל כל פצעי העבר של שניהם. ההפקה הנוכחית יפיפייה ורגישה. ההצגה נפתחת בשיר “בוא הביתה” בביצוע שולה חן בחירה שמרמזת גם גם את רוח הזמן וגם את הנושא המרכזי שלה: שאלת הבית על כל המורכבויות שלו ודיון על מהו בית והאם הוא פנימי או חיצוני? מסוג ההצגות שמהדהדות בצופים עוד שעות וימים אחרי עזיבת האולם. את התוצאה היפיפה הזאת ניתן לזקוף לזכות היוצרים.
רשף ורגב לוי הם כותבים אותנטיים שהעט שלהם כותבת את נבכי הנפש בטקסט אמיץ שלא מאבד מהרלוונטיות שלו והם פשוט יודעים לספר סיפור והמחזה האוטוביוגרפי, עטור השבחים והפרסים מגיע לראשונה לבמת התיאטרון הקאמרי וכאמור אל תחמיצו. הבימוי של אמיר י. וולף הוא קצבי, הטקסטים מקבלים המון מקום במשחק משובח של אנסמבל שחקנים נפלא ועיצוב הדמויות הוא מרתק וניכרת מהן הרבה אינטליגנציה רגשית. התפאורה של אלכסנדרה נרדי משרתת באופן מלא את הטקסטים הנוקבים ולא מעפילה עליהם. זוהי גדולה של מעצב תפאורה שיודע/ת למצוא את מקומו ולא להיות דומיננטי מדי בסוג כזה של מפגן טקסטים אותנטיים ונוקבים.
את התלבושות עיצב רועי עקאב והם מותאמים באופן הולם את הדמויות ובעיקר את דמותה הססגונית של האישה השנייה דליה שהייתה יכולה להיות סטראוטיפית ושטחית בגילומה של שרה פון שוורצה המופלאה אך על הבמה הפכה לדמות מרתקת מלאת קונפליקטים פנימיים ונראות מדויקת. עוד על משחק מגיעים שבחים לשני השחקנים תום אבני ועידו טאקו על משחק מלא עוצמה המעביר את הצופים מסע רגשי מטלטל.על המוזיקה איתמר גרוס שיצר פסיפס שירי ארץ ישראל הישנה והטובה שמעניקים למחזה מעטפת מדויקת המשלבת בין אהבת אדם לאהבת הארץ עם ניחוח תקופתי ובשילובו של “שיר של יום חולין” הקהל צולל אל עולם רגשי סוער ומרתק של הדמויות בין צלילים מוכרים שלא נס ליחם.
הערה אחת לי קשורה בסוף אותו לא קיבלתי. המחזה מסתיים בחיבוק של 2 דמויות שמעליהם עולה השאלה הרלוונטית האם עלינו לסלוח לאנשים שרמסו את הנפש שלנו וחצו גבול בלתי נסלח? מבחינתי התשובה היא לא למרות ששאלה זו ממשיכה להדהד לאחר שההצגה מסתיימת. סליחה מגיעה ממקום עמוק ופנימי ואם היא לא מבשילה בתוכנו עקב יחס מכפיר כלפינו מותר לנו לסלוח לעצמנו שאיננו סולחים בכל מחיר. זהו כבוד האדם כלפי עצמנו ונפשנו המדממת.
רוצו לראות!!!
ורד גרנדיר פרוכטמן – ייעוץ משפחתי וזוגי, ייעוץ ארגוני, כתיבת תוכן ומגישת הפודקאסט ללטש את היהלום הפנימי.
הוספת תגובה