לא מבין למה אתה מנסה, גם כך לא תצליח”
“לא משנה כמה אסביר לך את לא תביני”
“אין סיכוי שתשתנה בחיים כי ככה חינכו אותך”
“תלמדי לחיות עם זה אין ברירה”
“תתפשר זה מספיק טוב בשבילך”
וכולנו, כל אחד ואחת, ממשיכים ללכת עם הכתובות האלה חרוטות מתחת לעור, רואים דרכן את כל מה שקורה לנו אפילו בלי לשים לב שהן שם, כולם מסביב רואים, אבל אנחנו עצמנו, אנחנו לא רואים את הקיר רק את מה שמישהו אחר כתב עליו. כך ניסח שרון בצורה כל כך פשוטה ולצד זאת מדויקת: “הכתובת הייתה על הקיר. היו שראו את הכתובת, אני לא ראיתי את הקיר.”
אם נחשוב על זה רגע מה באמת מתחזק את הכתובת הזו??
הקיר הזה הוא הלב הפנימי, המקום שבו שוכנים דפוסי אמונה ישנים, זיכרונות, חינוך שהוטבע, טראומות שעיוותו את הראייה, הם מטשטשים לנו את המבט עד שהכתובת נדמית כמו אמת מוחלטת וזה הסיפור של רבים מאיתנו, אין אחד שפטור מזה, שלא חווה את זה באיזה שהוא שלב בחייו, יש רק את אלה שמסכימים להבחין ולעשות שינוי או להישאר מקובעים באותו מצב כי הם לא רוצים או מכירים שום דרך אחרת ואז מגיעה הסטירה. המילולית, זו שממש מעיפה אותנו לצד השני כי רק ככה קורה באמת שינוי, כשהכאב מנצח את הפחד. ואז מגיע הרגע הזה. רגע של כאב, או של הארה, או סתם שתיקה באמצע היום שבו משהו נסדק ופתאום מבינים תובנה מדהימה שמסכמת את התחושה הזו שכתב שרון בר לב “העולם לא השתנה. אלו המשקפיים החדשים שבחרת לראות דרכן את המציאות”, וזה כל הסוד, כי אם תחשבו על זה, זה מאוד פשוט ומדויק, ואני יודעת זה יותר קל להגיד מאשר לעשות ואף קשה לרוב, אבל כפי שאני אומרת לסטודנטים שלי ולנועצים שלי “קשה יש גם בלחם וגם אותו אוכלים” לכל שינוי יש מחיר, אז עליכם לבחור האם אתם מוכנים לשלם אותו על מנת לראות טוב יותר את הכתובת על הקיר.
זה בדיוק כמו הראייה הפיזית שלנו, כולנו מכירים את זה, בגיל מסוים האותיות מיטשטשות, הטלפון נמתח רחוק מהפנים, הספר כבר לא חד, ופתאום צריך בדיקת ראייה ואז זוג משקפיים חדש, אולי אפילו משקפי מולטי-פוקלי לקרוב ומרחוק כבר בגיל ארבעים, או אולי החלפה כל כמה שנים לעדשה חדשה כי המספר הולך וגדל. שלא נדע. זה קורה לטובים ביותר.אין בושה בזה להפך, זו אחריות כלפי עצמנו לבדוק מחדש איך אנחנו רואים את מה שתמיד היה מולנו,אותו דבר עלינו לבדוק גם את הנפש שלנו, את הכתובת, היא אותה כתובת על הקיר, גם אותו קיר אבל העיניים שלנו מנוסות יותר, פקוחות יותר, וברגע שבוחרים עדשה אחרת משהו בתודעה מתרחב, מי שרק מסתכל על העולם נשאר כלוא בסיפור, מי שבודק את הראייה מתחיל לכתוב סיפור חדש.
אז לסיכום המולטיפוקל של הלב:
לכולנו יש עדשות שונות, עדשה לעבר להבין מה נשתל שם, עדשה להווה לראות מה באמת קורה עכשיו בלי ערפל מיותר, עדשה לעתיד לחלום לשאול את עצמנו מה אנחנו רוצים לראות ולצייר כתובת אחרת ככל שמבינים שכל כתובת היא זמנית הקיר הופך בית ולא כלא של כאב, תשישות, אכזבה, עייפות, תסכול, כעס, עצב, חרדה וכן הלאה. אז כשמשהו בתוככם חוזר כמו גזירת גורל, כמו מנטרה שמתנגנת בראש ולא מניחה ברגעי אתגר וקושי:
“זה מה שיש”
“אין טעם לנסות”
“תמיד אהיה כזה או כזו”
“מה עכשיו באמצע החיים לעשות שינויים?”
זה הזמן להזמין בדיקת ראייה פנימית: עצרו רגע, הורידו את המשקפיים הישנים, בדקו אם הן סדוקות שרוטות מטושטשות, אולי כל מה שצריך זה עדשה חדשה כדי לגלות שהעולם לא השתנה אבל אתה את כבר לא אותו מבט, כי כשהעיניים לומדות לראות את הקיר הלב לומד לכתוב עליו מחדש, אותו עולם אותה כתובת ובפנים סיפור חדש. תנסו את זה הבטחה שלי העולם יראה אחרת. מניסיון.
הוספת תגובה