בעבר, מונוגמיה הייתה כמעט ברירת מחדל. מסלול ברור שמתחיל מהכרות ומשך בנתיב ודאי: היכרות, מחויבות זוגיות אחת לאורך זמן. היום, היא כבר לא מובנת מאליה. אפליקציות היכרויות, רשתות חברתיות, זמינות רגשית ואשליית שפע יוצרים תחושה מתמדת שיש “עוד משהו שם בחוץ”. טוב יותר, מרגש יותר, קל יותר.
אבל השאלה האמיתית אינה האם יש פיתויים הם תמיד היו. השאלה היא מה אנחנו מחפשים באמת. עקב הסטטיסטה העגומה בקרב פרידות וגירושים הלא כל זוג שלישי מתגרש ובפרקי ב’ כל זוג שני מתגרש. רבים נוטים לחשוב שמונוגמיה נכשלה. בפועל, מה שנכשל הוא הדימוי הישן שלה: מונוגמיה כוויתור, כצמצום, ככלא רגשי. במציאות של היום, מונוגמיה שאינה מתעדכנת אכן מתקשה לשרוד. אבל מונוגמיה מודעת, בוגרת, כזו שנבחרת מחדש יכולה להיות עמוקה ומשמעותית מאי פעם.
זוגיות מונוגמית בעידן הנוכחי דורשת כישורים שלא תמיד לימדו אותנו: יכולת לנהל שיח פתוח על פיתוי, לא להיבהל ממנו. יכולת להכיר בצרכים משתנים רגשיים, מיניים ונפשיים. והיכולת לבחור שוב ושוב באותו אדם, לא מתוך פחד לאבד, אלא מתוך חיבור. חיבור עמוק ואותנטי.דווקא כשיש כל כך הרבה אפשרויות, הבחירה הופכת למשמעותית יותר. מונוגמיה היום אינה “אין לי אלטרנטיבה”, אלא “יש לי ובכל זאת אני כאן”. זו כבר לא נאמנות עיוורת, אלא נאמנות מודעת.
חשוב לומר בכנות: מונוגמיה לא מתאימה לכולם, ולא בכל שלב חיים. יש זוגות שבוחרים לפתוח את הקשר, אחרים שמגדירים מחדש גבולות, ויש מי שמבינים שהמסלול הזוגי שלהם אחר. אין כאן אמת אחת. אבל יש אמת אחת שחשוב לא להתעלם ממנה זוגיות, בכל צורה, דורשת נוכחות, הקשבה ואחריות רגשית.
ומה לגבי הפיתויים?
הם לא האויב. לעיתים הם מראה. מראה לשחיקה, לריחוק, לצורך שלא קיבל מענה. פיתוי לא תמיד מספר סיפור על הרצון באדם אחר אלא על געגוע לחיות, להתרגשות, להיראות. ביום האהבה הזה, אולי השאלה אינה “האם מונוגמיה עובדת?”אלא: האם אנחנו מוכנים לעבוד בזוגיות? לא לתחזק אידיאל, אלא לבנות קשר חי. כזה שיש בו שיחה, סקרנות, משיכה שמתחדשת, ומרחב שבו מותר לומר גם את המורכב. כי אהבה בעידן של שפע אינה נבחנת בהיעדר פיתויים אלא ביכולת לבחור עומק בעולם שמציע שטחיות. ואולי, דווקא היום, מונוגמיה אינה מיושנת, אלא אחת הבחירות האמיצות ביותר שיש.
ורד גרנדיר פרוכטמן – יועצת זוגית ומשפחתית ומגישת הפודקאסט ללטש את היהלום הפנימי
הוספת תגובה