“מי שקורא את הספר מבין שהוא חזה את השבעה באוקטובר וגם חוזה אסון הרבה יותר גדול, שהיה יכול להתרחש. המפה, המופיעה בגרסה החדשה של הספר, מראה שהלכה למעשה כ-80% מהאוכלוסייה הישראלית היא מובלעת בתוך שטח המאוכלס בערבים. כל שטח הגליל הגובל עם לבנון נשלט בידי התיישבות ערבית. ההסתות בקרב האוכלוסייה הערבית נגד ישראל עלולות להוביל להתקפה משולבת על האוכלוסייה היהודית מכל הכיוונים ולהוביל לאסון גדול יותר ממה שהיה בשבעה באוקטובר. האסון יכול גם לכלול התערבות של מדינות ערב השכנות, שמהן יישלחו כוחות מחבלים להצטרף לתקיפה. לכן חשוב מאוד לשנות את אוכלוסיית האזור בישראל. אם צריך, כפי שכבר אמרתי ישראל חייבת לשלוט בשטחי אויב כמו בסוריה המתפרקת כדי לשבור רצף טריטוריאלי ערבי המחבר בין ערביי ישראל לבין מדינות ערב השכנות”.
כך אומר החוקר וההיסטוריון יוני רייני, שבימים אלו יצא לאור ספרו “האומנם עזה כבושה ונצורה?” (הוצאת איפבליש), המפריך את הטענות שלפיהן עזה נתונה עדיין בכיבוש ובמצור ישראלי חרף ההתנתקות מכל שטחיה
ב-2005. הספר מראה כי למרות שישראל החלה בתהליך של יציאה מלאה מהרצועה בשלהי 2005, שוגרו לעברה מטחי ירי של קסאמים לאורך שנת 2006 שכמותם לא נורו בחמש השנים שקדמו להתנתקות. הספר עוסק בנושאים חשובים נוספים כמו: תפקידן החשוב של המנהרות בעזה, שאינן משמשות רק כאמצעי ביטחוני, אלא גם כאמצעי להפקת רווחים כלכליים, כולל שימוש לייבוא קטינות ממצרים הנמכרות למבוגרים עזתים לצרכי נישואין, זנות ואף משמשות שפחות מין.
הספר חושף גם שאגדת רצח העם וההרעבה אינה חדשה, שמופצת כבר מעל עשור וחצי והייתה פעילה מאוד במבצע צוק איתן. “הספר מפריך את מה שאנשי הביטחון בעלי דעות שמאלניות טענו מזה שנים. הקונספציה הייתה שהקמת מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון יכולה לשבור את הרצף הטריטוריאלי הערבי בתוך הארץ. על פניו, הקמת גבול ברור בינינו לבין הפלסטינים תשבור את הרצף. אירועי השבעה באוקטובר הראו כיצד אוכלוסייה אזרחית הצליחה לפרוץ את הגבול ולבצע את הזוועות האכזריות ביותר. עם זאת, טענו שבמקרה שתקום מדינה פלסטינית עם צבא משלה, ישראל תוכל להתגונן ולתקוף בחזרה במלוא העוצמה. הם טענו שאז כשיהיה להם צבא, הם לא יצטרכו להשתמש באוכלוסייה אזרחית כמגן אנושי. בפועל, המלחמה בעזה הראתה שזו עוד קונספציה לא נכונה. גם במקרה כזה הפלסטינים יתפסו את תפקיד הקורבן, יטענו שאוכלוסייה תמימה וחסרת ישע סובלת מהתקפות ישראליות ושישראל פועלת בפעולות נקם נגד כל האוכלוסייה, ביצועי ג’נוסייד ואפילו הרעבה”, מסביר רייני.
לטענתו, לא ניתן לקחת על עצמנו סיכונים כאלה, ולכן אסור להקים מדינה פלסטינית. “אומנם עדיין קיים חשש מסיפוח מלא שעלול להזיק לנו מבחינה דמוגרפית, אך צריך מעכשיו לנטוש את רעיון ‘שתי מדינות לשני עמים’ ולנסות ליישם את תוכנית ההגירה מרצון הכוללת סיוע לכל משפחה המעוניינת לפתוח בחיים חדשים מחוץ לשטחי ישראל”.רייני נולד לבית של אקדמאים, היסטוריונים, היסטוריה שממנה הוא ינק מאז שהיה ילד קטן. אביו, פרופ’ אנסון רייני, מגדולי ההיסטוריונים בעולם של ארץ ישראל והמזרח התיכון. אימו, פרופ’ ציפורה כוכבי רייני, היא הביוגרפית של הסופרת נעמי פרנקל. “כשהייתי בצבא הייתי יושב הרבה עם נעמי פרנקל, והיא סיפרה לי על עובדות היסטוריות שונות. הרבה מהם נכתבו בספר של אמי. מאז שאני ילד התעניינתי מאוד במלחמות ישראל גם בתקופה העתיקה וגם בתקופה המודרנית. מדי פעם גם גרנו בארצות הברית. כשהייתי בגילים 12-13 החלה להתעורר בי הזהות היהודית שבי. לא רק כמשהו שאני מודע אליו, אלא פיתחתי רגשות עזים לכך”, הוא מגלה.
הוא זוכר היטב כיצד אביו היה מבקר בחריפות את המתנגדים לו והסביר לבנו שלא מדובר באנשים שמנתחים את ההיסטוריה בצורה שונה. לדבריו, הם ממש מפברקים את ההיסטוריה כראות עיניהם ומעלימים עובדות. מסדרים את הנתונים בצורה כזאת שהמציאות תיראה כפי שהם רוצים. רייני: “הוא הסביר לי שמחלוקת עם מישהו זה כששני אנשים רואים את אותה התמונה ויש להם אותם נתונים, אך הניתוח של העובדות הוא אחר. דבר זה שימש אותי רבות בשנים הבאות כמי שעוסק בהיסטוריה ומפריך שקרים נגד ישראל. בתקופת בגרותי העיסוק בפוליטיקה אומנם היה קיים, אבל תמיד חשבתי שהמקצוע שלי יהיה במדעים מדויקים”.בצבא הוא שירת כאלחוטן במפקדת בסיס של הנדסה קרבית, ולאחר שהשתחרר המשיך ללימודי פיזיקה ומתמטיקה באוניברסיטת תל אביב. מכיוון שפחות אהב את המחקר הניסיונאי ואהב מאוד את המחקר התיאורטי העדיף להמשיך לתואר שני בחוג למתמטיקה שימושית, שם את מחקריו עשה בתחום הפיזיקה המתמטית. בשנת 2011 נפטר אביו, והוא נאלץ לחקור בכוחות עצמו ולהגיע לאמת. “ככל שקראתי חומרים שונים על המצב במזרח התיכון, מצאתי שקיים פרדוקס מאוד מפתיע: לאנשים שמדברים בעד ישראל יש טיעונים נכונים מאוד מבחינה היסטורית, אך אין להם שום גיבוי אקדמי. הם מסתמכים על כל מיני תועמלנים, שלא מסייעים לניפוץ השקרים שרצים אפילו באקדמיה. הטענות של אנשי השמאל הקיצוני או האנטי-ישראלי תמיד היו שקריות, אבל זכו (לכאורה) לגיבוי אקדמי”, מציין רייני.
הוא ניסה לפנות לכל מיני גורמים בעלי השפעה, להציג בפניהם את העובדות והנתונים וביקש שיפרסמו אותם, אבל הם דחו אותם בטענה “שזה ידוע!”. באותו רגע הבין שעליו לפעול לבד ובאינטנסיביות. רייני: “בפרסומים שלי העברתי ביקורת חריפה נגד כל חוקר, בין אם הוא תומך בישראל או נגד. הגעתי עד למקורות הראשוניים שעליו נסמך כל חוקר, וגיליתי שלעיתים רבים מוציאים דברים מהקשרם, לא קוראים את המסמך עד הסוף, מוסיפים או מחסירים אינפורמציה, רושמים כביכול שקראו את המידע כשבפועל העתיקו ממישהו שסילף את החומרים. המאמרים שפרסמתי זכו להדים ברשתות השונות, ובמיוחד בפייסבוק, בקבוצות שונות ובדפי הסברה שונים. במהלך אותה תקופה פנו אליי אקדמאים, אנשי הסברה ועיתונאים לקבל מידע או חומרים שונים. כך יצר איתי העיתונאי בן דרור ימיני, שזכה לסיוע רב ממני במציאות עובדות ואף הזכיר את ממצאיי בכתבות רבות שלו. הופתעתי לגלות שגם אנשי שמאל מובהקים שיבחו את הספר שלי, ואחד מהם אף אמר: ‘אני מסכים איתך הפעם לשם שינוי'”.
בין המחקרים שלו הוא חקר את היחסים בין העולם המוסלמי לנאצים בתקופת השואה. ב-2015 נוצר קשר עם ד”ר אדי כהן וגולן ברהום, שהקימו בבר אילן את “פורום קדם למזרחנות”, שבו שימש רייני על תקן חוקר בכיר. עד כה הוא הוציא לאור כשמונה ספרי היסטוריה, שחלקם אף פורסמו במהלך התואר השני שלו במדעים.
בין ספריו של יוני רייני שיצאו לאור מעבר לספרו האחרון:” מסתננים עלייך ישראל” – המחקר המקיף הראשון הדן בתופעת ההסתננות מאפריקה לישראל ובהשלכותיה, “הזכות על ארצנו: נאבקים בנרטיב ה”פלסטיני” – העוסק בהיסטוריה של ישראל מהתקופה העות’מנית ועד קום המדינה. שלושה ספרים שהם כרכים של אותו מחקר: “שואה, נאציזם ואסלאם קיצוני: דת וגזע של עמי האסלאם בראי הנאציזם בראי הנאציזם“, “הצד הנסתר של השואה והנאציזם: הרהורי היטלר ועוזריו על היהדות, הנצרות, האסלאם ועמי האסלאם לצד מעורבותו של המופתי הגדול” ו”תיק סגור: תעלומת המופתי והשואה“. שני ספרים נוספים שייכים לאותו מחקר העוסק בשורשי הסכסוך הישראלי-פלסטיני: איגרות מקמהון־חוסיין, הצהרת בלפור ושאלת ארץ ישראל: מיתוס ההבטחה הכפולה” ו“פלשתינה (א”י) 1949-1919“.
עם סיום התואר השני הוא נרשם בבר אילן לחוג להיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו. הוא החליט שאת הדוקטורט יעשה בהיסטוריה, והמנחה שצוות לו היה פרופ’ יוסף שרביט. נושא הדוקטורט שנבחר היה פעילות המופתי בזמן השואה. באותה מסגרת נבחר לו לעסוק במחקר המתאר את הסכסוך בין היהודים לערבים ועל השפעת הנאציזם על הסכסוך בשנות ה-30.
רייני: “מה שמטריד אותי ביותר זה שגם מומחים לענייני ביטחון, שלמדו במסגרת מסוימת בעלת קונספציה פוליטית ישנה, אינם בקיאים בדברים שהעליתי. גם אין להם הבנה בחוקים בינלאומיים. הם נחשפים למה שאותם מומחים מהשמאל טוענים וניזונים הרבה מהתקשורת. ההסברה הישראלית כל כך גרועה, ולכן היה לי חשוב להוציא לאור את הספר הזה ולחשוף את האמת שלא יוצאת לאור. בעיקר הזדעזעתי מכך שכבר פניתי למשפיענים שונים, אבל הם לא שיתפו איתי פעולה והמשיכו לפרסם את התעמולה והסיסמאות הריקניות שלהם. הם לא מתאמצים לחשוף את האמת, שצריך להשריש כבר במוסדות החינוך השונים וגם בצבא”.
במהלך המלחמה שפרצה בשבעה באוקטובר החל לכתוב שני ספרים נוספים, אחד מהם עוסק בתקופה העות’מנית בישראל עד לאחר קום המדינה. השני עוסק בתקופה שבראשית המנדט הבריטי ועד ראשית הקמת המדינה. הספר השני מבין השניים העוסק בתקופת המנדט מציג נתונים דמוגרפיים מדויקים ככל האפשר בארץ ואף ניתוחים דמוגרפיים, שאינם מופיעים במחקרים של חוקרים אחרים. כמו כן הוא מעביר ביקורת על חוקרים בעלי שם קודמים שעסקו בכך. גם על השפעת הציונות בארץ ישראל על שיפור החיים בארץ. מדובר על היחסים עם היהודים למוסלמים. “הספר מציג אילו טיעונים ציוניים נכונים ואילו מופרכים, ומפריך לחלוטין את הנרטיב הפלסטיני שלפיו ארץ ישראל הייתה ארץ ערבית, שבה הייתה אומה מקומית שאדמתה נגזלה בידי הציונות”, הוא אומר.
הוספת תגובה