הרצל חקק
האנתולוגיה World Poetry Yearbook 2025, היא פרויקט ספרותי רחב היקף הכולל 253 משוררים מ-104 מדינות ואזורים. מדובר ב”אטלס ספרותי” של ממש, שנתון השירה העולמי – לפנינו ארמון רוחני המאפשר לנו לזהות קווים דומים בהלכי הנפש של יוצרים מתרבויות שונות לחלוטין. לפנינו אוסף של יהלומי שירה.
הרעיונות המרכזיים של הספר – הנושא הראשון: השירה כגשר – המשורר כשומר הזהות
רבים מהמשוררים באנתולוגיה עוסקים בשאלה “מי הוא המשורר?” – ורואים בשירה את ביתם האמיתי, במיוחד במצבים של גלות או נדודים. הנה כמה דוגמאות:
ג’טון קלמנדי Jeton Kelmendi (אלבניה-בלגיה) כותב, כי למשוררים אין בית מלבד שיריהם, והם חיים בין עקבות הזמן לחלומות.
איריס כליף Iris Calif (ישראל) מתוארת כמי שלוקחת על עצמה “קריאה אלוהית”, כאשר השירה היא כלי להעברת מסרים של חיים וריפוי.
הנושא השני המאחד יוצרים שונים – אובדן, זיכרון וגלות
הנושא של Displacement (עקירה) וחיפוש אחר שייכות חוזר אצל משוררים רבים, בין אם מדובר בגלות פיזית ובין אם בגלות רוחנית – לדוגמה:
אנג’לה קוסטה (אלבניה-איטליה) כותבת על זיכרון המולדת ועל החיפוש אחר שייכות דרך השפה. Tasneem Hossain- טסנים חוסיין (בנגלדש) מבטאת את הגעגועים של מהגרת לארץ הולדתה, כשהזיכרונות נשמרים בליבה כמו בתוך כספת.
נושא שלישי: חרדה קיומית מול הטבע והעולם המודרני
ישנו עיסוק רב בשבריריות העולם, הן בהקשר אקולוגי והן בהקשר פוליטי: ליאנג שיאומינג (סין) מתאר את ירידת החשכה על העולם ועל הלב, תחושה של זמן שחולף ומשאיר את האדם לבדו. טאנג שי (סין), ב”פרחים ישנים בעודם אוחזים בטל”, מקשיב לקול של פרח הנפתח; פעולה פשוטה זו משנה את כל החלל.
- – Zhang Zhi העורך הראשי של ספר השנתון הוא המשורר הסיני
ג’אנג היוזם והעורך הראשי של שנתון השירה העולמי. כאן בשירו נמצאת הפילוסופיה, שעליה נשענת האנתולוגיה. השיר מבטא חזון קוסמי של אחדות. ג’אנג ג’י כותב על התמזגותו של ה”אני” עם היקום. המשורר כנביא מודרני משתמש בדימויים של גלקסיות, כוכבים, אור ואוקיינוסים כדי להראות, שכל בני האדם חוסים תחת אותה כיפה – להם ‘השפה הראשונה’ השפה השמימית – זו ממלכת השירה. זו הגלובליזציה של השירה.שפה זו מחברת בין הלבבות מֵעבר לגבולות. אנו צופים בהשתאות בתהליך רוחני, שבו “הכפר” הופך לקליידוסקופ מוּאר – לפנינו מקום נשגב, סוג של מקדש, שבּו משוררים מחליפים ביניהם קרני אור. כצופים במעשה מעורר השראה, המשורר ג’אנג הוא המנהיג הרוחני, שהתווה את הדרך לכל המשוררים. בספר שנתון זה.
הכיוון שלו מעיד על תֶדר קוסמי: האנתולוגיה שערך ג’אנג ג’י אינה רק אוסף של שירים, אלא מניפסט של גלובליזציה הומניסטית. בעוד שהעולם המודרני נתפס לעיתים כמכני ומנכר, שירו מעיד על תפיסה שונה בתכלית: הגלובליזציה כרשת עצבית חיה, שבה כל שיר הוא תדר המהדהד מקצה עולם ועד קצהו. תפיסה זו מתכתבת באופן עמוק עם מושג “יום ההולדת הקוסמי” בשירו של אגרון שלה –Agron Shele – ובשיר זה אנו עדים ל”יום ההולדת הקוסמי”. שיר זה מסמל את הלידה מחדש של ה אגרון שלה מציג את עצמו לא רק כאדם, שנולד בתאריך מסוים, אלא כישות שחווה את הקיום דרך איתני הטבע. המבט שלו על אישיותו עובר דרך השמש, הירח והכוכבים. זוהי אידאה קוסמית – התפיסה שהפרט הוא מיקרוקוסמוס של היקום כולו.הבחירה של ג’אנג ג’י לשים את אגרון שלה בפתח היא הצהרת כוונות. אגרון שלה זו הצבה של ה”תשתית הרוחנית” (האדם כמיקרוקוסמוס), וג’אנג ג’י – מציב את השירה כגשר בין לאומים.אדם אל תוך תודעה אוניברסלית – רגע שבו הזהות הפרטית מתמזגת עם האינסוף. לא פלא שהעורך הראשי בחר באגרון שלה לפתוח את הספר. המסר הוא -שבעידן הנוכחי, השירה היא ה”דבק” הרוחני המאפשר למשוררים מתרבויות שונות לחגוג קיום משותף. זו באמת חשיבותו של העורך ג’אנג כמנצח על כל התזמורת:
1. העורך כ”צומת” של תרבויות
בשיר, ג’אנג מתאר תנועה מתמדת של רעיונות ודימויים שחוצים גבולות. כעורך, הוא מיישם זאת על ידי בחירת משוררים ממדינות שונות (כמו אגרון שלה) ויוצר ביניהם “שיחה” בדפי הספר. השיר שלו מעיד על הנהגה שאינה ריכוזית, אלא כזו המאפשרת לכל קול לשמור על ייחודיותו בתוך המרחב המשותף.
2. אתיקה של חמלה ואחריות גלובלית
ג’אנג מבטא בשירו את התפיסה, שסִבלו של אדם אחד הוא סִבלה של האנושות כולה. הנהגתו כעורך מתבטאת בבחירת שירים שאינם עוסקים רק ב”אני” הצר, אלא כאֵלו המהדהדים שאלות מוסריות גדולות. האנתולוגיה, תחת שרביטו, הופכת לכלי לתיקון עולם (Tikkun Olam) דרך המילה הכתובה, כפי שמשתקף בשורות השיר שלו, העוסקות בחיבור הנפשי שמֵעבר לחומר.
3. השירה כ”שפה חלופית” לגלובליזציה
בעוד העולם הכלכלי משתמש בגלובליזציה כדי להאחיד תרבויות, ג’אנג העורך משתמש בשירו כדי להציע “גלובליזציה של עומק”. הוא מנהיג קו של עריכה, שמחפש את הרוח המשותפת. השיר שלו הוא ה”מפתח”) – הוא מורה לקורא לא לחפֵש את ההבדלים בין המשוררים, אלא את ה”תדר” הקוסמי המשותף להם.
המוטו המרכזי של ג’אנג ג’י – “Globalization of Poetry“ (גלובליזציה של השירה). זה תהליך רוחני שבו “הכפר” הופך למקום שבו משוררים מחליפים ביניהם קרני אור. זו הנצחיות של נוגה השירה המנצח הכול. התדר הגלובלי אכן בפתח הספר.עושר הכותבים מלמד על הפתיחות – יחדיו הם יוצרים את האיזון של האנתולוגיה.התובנה הזאת נוגעת בלב ליבה של האנתולוגיה. השיר של סביאסאצ’י נזרול (Sabyasachi Nazrul) מבנגלדש, “World One Village One”, הוא מעין מניפסט לאותה “אנושיות מאוחדת”. יש חיבור רוחני, שמנצח את הגבולות המדיניים, כולנו דיירים באותו בית פיזי ורוחני.
המשוררת תג’ריד בו מרחי [לבנון ברזיל] – Taghrid Bou Merhi – מחברת את מוטיב הבריאה עם הרוחניות המחברת את האנושות. לפי השיר שלה, האישה היא יצירה אלוהית הרמונית, “מלודיה של שלווה”. המשוררת משתמשת במוטיב הבריאה כדי לתאר את מהותה: תיאור הצלע בספר הספרים עולה שלב – ולפי השיר שלה האישה נבראה מחומרי גלם רוחניים: היא לא נוצרה מחומר פיזי פשוט, אלא עוצבה על ידי הבורא. דמותה היא בעלת כוח מאגי כמעט – כשהיא מתעצֶבת ומרת נפש – הגנים קמלים, וכשהיא מחייכת, יש אור, יש “משמעויות מלבְלבות”. השיר מסתיים בדימוי המרהיב: “היא האישה… סֵפר הרחמים הפתוחַ של אלוהים”. זהו שיא התיאור – האישה היא הביטוי המוחשי ביותר של רחמֵי האל בעולם.
נופים שונים – ומבט אל הנוף הנפשי
למרות שהמשוררים מגיעים מחבלי ארץ שונים, מנופים שונים לחלוטין, יש לנוף משמעות רוחנית קיומית למשל השיר של דואן גאנג מסין מתאר עץ ליד סלע והקיום שלהם יחד מבטא עבורו אידיאה שמעל לנושאים הגשמיים.
בשיר של דואן גאנג (Duan Guang’an) מסין, הדימוי של העץ והסלע אינו רק תיאור בוטני או גיאולוגי, אלא “ציור נוף” נפשי (בדומה למסורת הציור הסינית הקלאסית), שבו הנוף הוא שיקוף של עמידות, זוגיות או יציבות רוחנית. האנתולוגיה גדושה במשוררים שמשתמשים ב”נוף” כבְמראָה לחשיפת הוויות אנושיות. הנה כמה דוגמאות בולטות לַקשר הזה בין הטבע לקיום הנפשי:
ארסלן באייר (Arslan Bayir) מטורקיה – נוכחותו באנתולוגיה מוסיפה נדבך של עוצמה רגשית וחיבור עמוק לנוף ולאנושיות הפשוטה, כחלק מהפסיפס הים-תיכוני והמרכז-אסייתי.
כמשורר הוא מייצג את השירה כגשר בין טבע לתרבות. אלה הגוונים שהוא מדגיש. שירה של נופים וזיכרון. באייר כותב מתוך זיקה עמוקה לאדמה ולמרחב. בשירתו ניתן לחוש את הניחוחות והצבעים של הנוף הטורקי, אך הם משמשים כרקע לשאלות קיומיות רחבות יותר. הוא הופך את הגיאוגרפיה הפיזית לגיאוגרפיה של הנפש
גם אצל המשוררת מריאלה קורדרו – Mariela Cordero – הגיאוגרפיה היא מטאפורה לנפש האדם. הגאות האכזרית בים היא אלגוריה לפנימיות: השיר מתאר רגע של משבר שבו הגאות הופכת ל”אכזרית” עד כדי סכנת טביעה. הרעיון המרכזי והמנחם בשיר הוא, שהסבל והקושי (“הגאות האכזרית”) לא נועדו להטביע את האדם, אלא רק “להכין אותו לעומקו של אוקיינוס אחר”.
הרחבה רוחנית יש בשירו של המשורר הספרדי חסן ירטי (Hassane Yarti), בשיר שכותרתו “LONGING…” (“געגוע…”), אנו נרגשים מיצירה לירית עמוקה העוסקת בתהליך היצירה מתוך הכאב והבדידות. הכתיבה אינה נעשית בדיו רגילה, אלא ב”אלף-בית של דמעות”. זהו דימוי חזק לקשר הבלתי ניתן להפרדה בין סבל אישי לבין ביטוי אמנותי.
גם בשירו של מוחמד קדאפי מסעוד – Muhammad Gaddafi Masoud הטבע והסתיו הם מטאפורה לנפש האדם – קדאפי משתמש בדימוי יפהפה ומכאיב שבו החרדה “מצמיחה פרחים של נדודי שינה”. החרדה אינה רק רגש שלילי, היא דבר חי שצומח בתוך האדם וגוזל ממנו מנוחה. חוסר אונים בסערה: הדובר מתאר תחושת חוסר אונים מוחלטת בתוך ה”סערה”, כנראה סערת הרגשות שלו.
בנגט ברג (שוודיה) – מבטא נוף של התבוננות ושקט – כותב מתוך הנוף הסקנדינבי. אצלו, השלג, היער והמרחבים הפתוחים אינם רק תפאורה, אלא מבטאים הוויה אנושית של הקשבה לשתיקה, מרחב של חשבון נפש פנימי. יש שירים אירופאיים שהנופים שלהם חושפים דווקא את השבריריות האנושית מול פגעי הזמן וההיסטוריה. כך מאריה מיראליה מאיטליה – בשיר שלה – הים הוא דימוי לנפש שאינה יודעת גבולות. וכך אצל משוררים לטינו-אמריקאים בספר השנתון, האדמה היא ישות חיה שמשוחחת עם האדם, והנוף חושף אנושיות שאינה מופרדת מהטבע אלא נמסה בתוכו.
השיר של יהודית מליק שירן – Yehudit Malik-Shiran – מתארת את האישה כמחוז של תקווה, יש בה משהו חזק מן הנוף. התקווה מאפשרת לאדם לא לעזוב גם “דרך כל הסערות”. אחד הדימויים החזקים בשיר מופיע ב”גשר” – Bridge : “הסדקים הם אלו שמקרינים את האור פנימה” – The cracks they shine the.
הנופים בשירי המשוררים מקבלים גוונים של האֲנשה ושל רוחניות: האנתולוגיה מראה, שלמרות השוני בנופים – הסלע הסיני, השלג השוודי או הים האיטלקי) – הפעולה האנושית זהה: האדם משליך את רגשותיו העמוקים ביותר על הנוף כדי להבין את עצמו. הנוף הוא ה”שפה” שדרכּה המשורר מסביר, מה זה להיות אדם – האם זה להיות יציב כסלע, זורם כנהר או חולף כענן.ניתן למצוא הדים לגישה הזו אצל משוררים נוספים באנתולוגיה שחוגגים את הנוף : שי קה (סין) – Xi Ke – מצייר תמונה מרגשת. המשורר מתמקד ברגעים חולפים של אור וצל, הוא שותף לתפיסה שהחיים נמצאים בפרטים הקטנים.
איריס כליף מיטיבה לכתוב על האור כאלמנט שמשנה את הקיום. בשירתה, האור אינו רק פיזי אלא רוחני – הוא זה שצובע את הכאב בתקווה. בדומה להר של אדוארדו שמשנה את התמונה, האור אצל איריס הוא הגורם שמאפשר את הריפוי והשינוי הפנימי. אצל המשורר המקסיקני המכנה המשותף הקיומי: השירים האלו, יחד עם השיר של אדוארדו, מבטאים את הרעיון, שהאדם אינו מופרד מסביבתו. הנוף הוא לא רק “מחוץ לנו”, הוא אירוע רוחני שקורה בתוכנו.נראה, שהמשוררים מכל העולם מסכימים על דבר אחד: כשאנחנו מתבוננים בנוף בעומק, אנחנו למעשה מתבוננים בעצמנו. השירה יודעת לבטא את השינויים העוברים לא רק בנופים – אלא גם בנו.
היכולת לשרוד את השינויים
באנתולוגיה זו, השאיפה להבין את השתנות היקום ולהסתגל לתמורות החיים (Resilience) היא מוטיב שחוזר אצל משוררים נוספים, המציעים דרכים שונות להתמודדות עם ה”מסע הקיומי”: המשורר ג’טון קלמנדי (אלבניה/בלגיה) – כותב על האדם כנודד תמידי. אצלו, ההסתגלות היא לא רק הישרדות פיזית אלא היכולת לשאת את הבית (הזיכרון והשפה) בתוך הלב בזמן שהנוף החיצוני משתנה.
לואיס בניטס (ארגנטינה) – מתבונן בשינוי דרך עדשה רחבה יותר. עבורו, המסע הקיומי הוא חלק משרשרת אנושית ארוכה. השאיפה להבין את משמעות השינוי היא ניסיון לפענח את ה”קוד” של הקיום. השותפות שלו עם קוסטה היא בהבנה שהשינוי אינו אויב, אלא המהות של החיים עצמם.
השינויים במהלך השנים הם הגורמים למשבר בחיי הנישואין. זה שיר של אלכסיי קלקוטין Alexey Evgenievich Kalakutin – המשורר הרוסי -נותן לכך ביטוי עמוק:השיר המציג ניגוד חריף בין החלום האידיאלי על זוגיות לבין המציאות המאתגרת. החלום הזה מתנפץ אל תוך מה שמתואר כ”זירת קרב סוערת”. הניגוד מודגש על ידי הדימוי של ניסיון להדליק מאות מנורות באולם, בעוד שבפועל רק “אור עמום נדלק בארון”.
גם ג’יאנג יימאו – Jiang Yimao – בוחר לתאר משבר. השיר של יימאו יוצר רגע של וידוי חשוף. הבקשה המפורשת שלו בסוף – “Father, forgive my lying words to comfort you” – היא הלב הפועם של היצירה. זוהי “שקריות” של חסד, ניסיון נואש של בן להגן על אביו מפני הידיעה על מותו הקרב, מה שהופך את תחושת האשם שלו לצובטת לב במיוחד עבור הקורא.
אם אצל יימאו ראינו את הניסיון לשמור על האנושיות בתוך רגעי פרידה אישיים, נטלי ביסו –
Natalie Bisso – מרחיבה את המבט אל המוסר האנושי בעולם אלים ומורכב.
הנה כמה נקודות למחשבה על השיר שלה “Stay Human” - ביסו טוענת שלהיוולד אנושי זה נס, אבל להישאר אנושי זו עבודה קשה (“To remain a human being is work!”). זהו מסר מרכזי בשנתון שירה בינלאומי – השירה ככלי לשמירה על צלם אנוש. היא מדגישה את חופש הבחירה (“everyone is free to choose their own path”) ואת הצורך להיות נאמנה לערכים קדושים.
המשורר דיבראן פילי (Dibran Fylli).מרשים בשירו – “צל של תקווה” (Shadow of Hope). השיר עוסק במורכבות של הזיכרון האנושי ובמאבק לשמור על תקווה בתוך מציאות של כאב ושינוים עזים. דיבראן משתמש במטפורה של הצל לא כמשהו מאיים, אלא כנוכחות מלווה שמעידה על קיומו של אור – גם אם האור עצמו נסתר כרגע.
השיר של מוג’ה בוצ’פאפא (Mujë Buçpapaj) מאלבניה, “הניצחון הבלתי נראה” (The Invisible Victory) הוא יצירה תמציתית העוסקת במתח שבין הקיום האנושי החולף לבין המעשה המוסרי.
השיר נפתח בתמונות של טבע ובדידות (“שׂדה של בדידות”, “תירס בָּשל”), המרמזות על מחזוריות החיים והצמיחה. המשורר מתאר רגעים אינטימיים וחמקמקים – שמש השוקעת בביצה, כתיבה באדים, ורוח נושבת – כולם מסמלים את הארעיות של הרגע. אל לנו לשכוח, שהזמן מוחק את העמל הפיזי, אך מותיר משקע אחר. לפנינו ביטוי אחר להתמודדות עם השינויים, עלינו ללמוד לחפֵש את הניצחון הבלתי נראה. ויש שנויים שקורים ודורשים תשובה למרחקים שֶקרו בגלל כורח המציאות. טסנים חוסיין (בנגלדש) Tasneem Hossain– משוררת זו כותבת על התמורות שעובר אדם שמתרחק ממולדתו.
האידאה המשותפת: האדם נדרש לתנועה מתמדת. המכנה המשותף האוניברסלי כאן הוא הגמישות של הרוח: היכולת לראות בתמורות החיים לא הרס, אלא הזדמנות להבנה עמוקה יותר של הקיום.זהו מסר רלוונטי מאוד ל”כפר הגלובלי” של ימינו, שבו השינויים מהירים ואינטנסיביים. השירה מזכירה לנו שהמסע הקיומי הוא אמנם אינדיבידואלי, אך השאיפה למצוא בו משמעות היא נחלת הכלל.
ארסלן באייר כמי שמביא את קולו של האיש הפשוט. אכן בא לבטא משמעות לקיום. יש בשירתו מידה של צניעות ופשטות, שמעניקה למילים שלו תוקף של אמת. עבורו – השירה היא דרך “לנחם” את העולם – לשמור על אנושיותנו: לא לשכוח את הערכים, להאיר את היופי הקיים בטבע ובקשר בין בני האדם.
שפת הלב – הסיפור של כולנו
משוררים מרחבי העולם מבקשים לתת לנו את שׂפת הלב האוניברסלית, את הסיפור של כולנו.
איסילדה נונס Isilda Nunes)) מפורטוגל, מחפשת מחפשת בשבילים אלה את שפת החלום הפנימית – ואצל משוררים אחרים זה מתבטא בחירות היצירה. האנתולוגיה המרתקת הזו – היא סיפור חי ונושם – לפנינו מיקרוקוסמוס של האנושות כולה.האנתולוגיה עצמה מתַפקדת כמעין “משפחה של משוררים”, כפי שדור מעביר השראה לדור הבא בתוך המשפחה הגרעינית, כך המשוררים באנתולוגיה מעבירים השראה זה לזה מֵעבר לגבולות המדינה. לפנינו שירה, שחושפת קלסתר אנושי רבגוני – הכול הופך לסיפור חיים מרתק ועשיר.
דינמיקה של שירה המתבוננת ביסודות הקיום
פיי יפיי (Fei Yifei) הוא משורר שהוא אמן המבט המעמיק – פיי יפיי מביא לשיירה האנושית את כוח ההתבוננות בטבע. הוא מתמקד בפרטים קטנים (כמו עץ, סלע או זרם מים) והופך אותם למטאפורות קיומיות. יפה להשוות שירה זו לשיר של הסיני הבולט זי וו (Zi Wu), אחד העורכים הראשיים של ספר השנתון לשירה עולמית 2025 ודמות מפתח בקהילת השירה הסינית המודרנית. יש עוצמה בשירו – “מפגש מוזר מתחת לבניאן העתיק” (“A Strange Encounter Beneath the Ancient Banyan”)– מרתק לקרוא על המתח שבין המילה הכתובה, שהיא סטטית ומוגבלת, לבין ה”רוח” – שהיא המהות החיה, המשתנה ושל החוויה האנושית והשירית.
השירה ככלי תקשורת והבעה של מסרים
מטרת האנתולוגיה – קשר עם הקוראים, עם הציבור. השירה ככלי לחיבור אנושי (Networking of the Soul). כאן ראוי להדגיש את שירתו של משורר ישראלי. יהורם גלילי מביא קול צלול המדגיש את התקשורת שבין בני האדם. שירתו אינה מסתגרת במגדל שן, אלא פונה החוצה. גלילי יודע את סודות הקשר עם הקהל. הוא מבין שהמילה היא גשר. בשירתו הוא מחפש את הדיאלוג, את המפגש בין ה”אני” ל”אתה”, ואת היכולת של השיר ליצור קהילה רוחנית. זהו כיוון של “שירה תקשורתית“ – כזו שמבקשת לגעת, להשפיע ולחבר.
אכן יש מגוון שירים על כוחה של השירה: יש יופי בשיר של המשוררת הגרמנייה נטלי ביסו – Natalie Bisso– השיר “הדממה של האבנים” (The Silence of the Stones) השיר עוסק במתח שבין הטבע הנצחי והסטטי לבין הקיום האנושי החולף והרועש. באמצעות המוטיב של האבנים. המשוררת מעמידה אותנו בין הזיכרון הקדום והיציבות אל מול המילים האנושיות, שלעיתים מאבדות ממשמעותן.המתח במבע של השירה מקבל פרשנויות נוספות:בעמוד 141 כובש את הלב השיר ‘שירת הברבור של הארץ’ של המשורר דימיטריס פ. קרניוטי Dimitris P. Kraniotis שם השיר שלו – Earth’s swan song – המשורר מעביר מסר: פגיעה בטבע משתקפת ישירות בנפש. העולם החיצוני והעולם הפנימי מתמזגים — כשהטבע מתפורר, גם האדם מתפורר. כשאנחנו מאבדים את הטבע, אנחנו מאבדים חלק מהאנושיות שלנו — את התקווה, את הילדות, את היכולת לחלום.
האנתולוגיה היא חזית של תקווה ואחדות רוחנית
עצם המפגש בין 253 משוררים מ-104 מדינות הוא אַקט של מאבק נגד הפלגנות והייאוש העולמי. האנתולוגיה לא מוותרת על האמונה, שהמילה הכתובה יכולה לאחד את הכפר הגלובלי.האנתולוגיה הזו היא הרבה מֵעבר לאוסף שירים – היא מַפת דרכים להתמודדות אנושית עם כאב, טלטלה, אובדן וחיפוש אחר חופש. ומעבר לַכול יש בשירים רבים התמודדות עם זהות ותמורה. שירתו של בלפור חקק מישראל אכן ספוגה בהתמודדות בין נצח לזמן – שירה הקשורה קשר בל יינָתק לקיום בארץ התנ”ך ובארץ ישראל. המיתוס התנ”כי ממשיך לפעום: השירה מרבה להתכתב עם דמויות ואירועים מהתנ”ך, תוך שהם משליכים אותם על המציאות הישראלית המודרנית ויוצרים רצף היסטורי ורוחני של אלפי שנים. השיר של בלפור ‘מקדש מעט’ – חושף חיפוש אחר הקודש בתוך החול. הקיום בארץ ישראל הוא תהליך של בנִייה רוחנית.
ספר השנתון “שירה עולמית 2025″ הוא ההוכחה לכך, שמִתחת לכָל השפות והנופים השונים, כולנו זקוקים לרוח היצירה, לאותה שאיפה לצמוח, כפי שראינו בַּשיר על העץ והסלע. השירה היא הכוח, שמבטיח שלמרות ה”חורפים” והטלטלות, תמיד תבוא צמיחה חדשה..במדבר הגדול של המאה ה-21, שבּו גוברים רעשי המלחמה, השנאה והניכור – והם אכן מאיימים להחריב את המכנה המשותף האנושי, יש תקווה: יש אחדות. הנה צועדת “שיירת המשוררים” – 253 יוצרים מ-104 מדינות – כמו השיירה במדבר התנ”כי הם מבקשים גאולה. בכוחם של המשוררים להשיב לָעולם את מצפֵּנו הרוחני. האנתולוגיה מוכיחה, כי השירה אינה רק מילים על דף, אלא מערכת כּלים קיומית להתמודדות עם הפֵּירוד והניכּור – ובעיקר עם תהומות הכאב ומשבּרי הזהות.
האנתולוגיה מאירה את החיבור הרוחני, יש תקווה לעולם.
אודות עורך ומיסד האנתולוגיה שנתון השירה העולמי – ג’אנג ג’י [סין]
ג’אנג ג’י (Zhang Zhi), שם העט שלו הוא דיאבלו (Diablo), ושמו באנגלית ארתור ג’אנג (Arthur Zhang), נולד בעיירת פיניקס במחוז באשיין, במחוז סצ’ואן בשנת 1965. הוא משורר, מבקר, מתרגם ומוציא לאור חשוב בסין העכשווית.הוא בעל תואר דוקטור לספרות והעורך הראשי הנוכחי של כתב העת הרב־לשוני Rendition of International Poetry Quarterly,והעורך הראשי של המהדורה האנגלית של World Poetry Yearbook.הוא משמש כיועץ למרכז לגלובליזציה של השירה הסינית באוניברסיטת Nankai University.הוא פרסם שבעה ספרי שירה בשפות זרות, תרגם שמונה ספרי שירה ורומן אחד באורך מלא.יצירותיו הספרותיות תורגמו ליותר מחמישים שפות שונות.הוא זכה בפרסי ספרות ביותר משלושים מדינות.כיום הוא מתגורר בעיר צ’ונגצ’ינג.
אודות מחבר המאמר -הרצל חקק [ישראל]
סופר, משורר, מבקר ספרותי. פרסם מאמרים בנושאים שונים: ספרות, זהות, יהדות.
כיהן כיושב ראש אגודת הסופרים העברים בין השנים 2003-2005. 2011- 2015.
כתב 10 ספרי שירה וכן פרסם בצוותא עם אחיו התאום ספרים לילדים, ספרי ביקורת, ביאור לפיוטי קודש, לקסיקון ללשון.
לאחרונה יצא לאור ספר שיריו ‘השיר שלא שרו מעולם’, הוצאת שלהבת ירושלם.
מבחר פרסים לאורך השנים:
פרס ‘הרי הרשון’ מטעם האוניברסיטה העברית לספר שירים ‘ספר אורות האהבה’, 1972.
פרס ‘הרי הרשון’ לביקורת – על הספר ‘פרקי ברדיצ’בסקי’ מאת הרצל ובלפור חקק 1974.
פרס ולנרוד – מטעם אגודת הסופרים העברים 1980.
אות הוקרה “עולים ומגשימים” – משרד החינוך 2018.
פרס השירה על שם אורי אורבך של אגף לתרבות יהודית – א’ בניסן תשפ”א 2021
השנה, בשנת 2026 הרצל חקק ואחיו התאום בלפור זכו בפרס אצ”ג – צל”ש על מפעל חיים בשירה
מתוך חוות הדעת של השופטים: “האחים המשוררים הרצל ובלפור חקק הם מבוניֶה של השירה העברית הלאומית זה עשרות שנים. שניהם ביחד, וגם כל אחד לחוד, מעטְרים את תרבותנו בכתר עברי נאצל, ומחזקים בה, בשירתם ובכתיבתם העיונית, ממדים שאכן זקוקים לא-פעם לחיזוק: תפיסה חזונית-לאומית, הזדהות עם המפעל הציוני, אהבת ירושלים, וקולם של מי שהגיעו לכאן מנהרות בבל כהדבקות בלשון העברית והשאיבה ממעיינות שירתה הם הכוח המניע אותם”.
הוספת תגובה