התחלה קטנה בפריפריה
“גדלתי במגדל העמק, עיר פריפריאלית בצפון. בילדותי לא נחשפתי למוזיאונים, מעולם לא יצאנו מגבולות העיר הקטנה.” הרגע המכונן בחייה של אדית קרה כשהיתה בכיתה ג’ ועברה ניתוח. “כמתנה הורי קנו לי לוח ציור ומאותו רגע לא עזבתי את הלוח.”כבר אז היא זוכרת שהתגובות של האנשים מסביבה לציורים שלה היו הסיבה העיקרית להמשך הבלתי מוסבר. “הרצון לעשות טוב לאנשים אחרים בזכות יצירה יפה שמפעילה רגש. כבר בגיל הזה נמשכתי לתקשורת ללא מילים שהאמנות מייצרת.” אביה ניסה לפתח את יכולותיה והיה נוהג להסיע אותה לחוג בחיפה כי בעיר שלה לא היו חוגים. “היה מחכה לי מחוץ לחוג עד שאסיים ומסיע אותי חזרה, אך כמובן שזה לא החזיק מעמד וכך נשארה הכמיהה ללמידה.”
הגילוי ששינה הכול
בתיכון, במסגרת מגמת אמנות, למדה אדית חוקים אמיתיים של ציור קלאסי, תולדות האמנות וחשיבה יצירתית. “הבחירה שלי באמנות בתיכון הייתה קלה. הבנתי שזה הדבר שאני הכי טובה בו ולכן בתיכון פרחתי.” הרגע שהכל שינה הגיע בשיעורי תולדות האמנות, כשהעמיקו תקופה בלימוד וחקר אחר האמנות במצרים העתיקה. “אני זוכרת את הרגע שבו הרגשתי את הצמרמורת שלדעתי כל חוקר מרגיש כשהוא מגלה עולם חדש. תמיד ידעתי והכרתי את התרבות, אך באותו רגע שהמורה דיברה והסבירה בתשוקה כה גדולה, גם היא מאוד אהבה את התרבות המצרית וכנראה היוותה סוג של השראה גדולה עבורי.” החיבור לתרבות המצרית היה כה עמוק שאדית השתעשעה ברעיון שאולי בגלגול הקודם חיתה את החיים האלה. “שם הרגשתי חיבור מיוחד. בפרויקט הגמר שלי בתיכון ציירתי את עצמי בתור מצרייה ומאז הציורים שלי והקעקועים שלי מושפעים מאוד מהאסתטיקה של מצרים העתיקה, גם אם לא באופן ישיר. זה מה שמושך אותי ועושה לי את הפרפרים של היצירה.”
מחט במקום מכחול
בתקופת הצבא התחילה את המסע שלה אל עולם הקעקועים. “הייתי מדריכה בצבא, מה שאפשר לי ללמוד לקעקע תוך כדי. באותה תקופה לא היו כמעט בכלל מקעקעות נשים, אך איכשהו התחום הזה משך אותי אליו.” מה שמשך אותה היה הפרימיטיביות של הסימבול על הגוף וקישוט הגוף. “זה תמיד הזכיר לי את התקופות הפרהיסטוריות. זה תמיד התרכז אצלי באסתטיקה של קישוט כמו במצרים העתיקה, אם כי הוא לא היה קונבנציונלי באותה תקופה כפי שהוא היום.” היא הייתה הולכת לצבא בבוקר ולומדת לקעקע בערב בחיפה. “באותה תקופה אנשים היו מגיעים ובוחרים קעקוע מתוך חוברת ולאמן קעקועים הייתה פחות התערבות בתהליך ולכן החלטתי שזה לא בשבילי. לא הרגשתי את תחושת הסיפוק.” לאחר הצבא עשתה תואר ראשון באמנות במכללת אורנים שבטבעון. “הייתי תלמידה של אלי שמיר הנפלא, כך שוב חזרתי אל עולם האמנות הפלסטי וכמובן שבחרתי להתמחות בציור קלאסי.” בפרויקט הגמר שלה עשתה ציורי שמן על עץ של איברי גוף פנימיים. “המחשבה הייתה בעיקר על חניטה, שימור, קיטלוג. בעיקר בתקופה של הלימודים ציירתי על עץ. אבא שלי היה נגר והמדיום העיקרי שלי היה עץ. הייתי מבקשת ממנו גדלים, חיתוכים, סוגים שונים של עץ, ואבא תמיד היה עושה.” הקשר עם אביה היה המנוע שלה. “הייתי מדורבנת בעיקר מהגאווה שלו, מהעידוד שלו. הוא תמיד התגאה שאני לומדת ועושה תואר כי הוא לא הצליח. הוא עלה ממרוקו והיה חייב להמשיך את העסק המשפחתי.” אביה היה מגיע לכל תערוכה, תולה, עוזר, נושא. “הוא היה תמיד הדמות המרכזית בחיי, שאיתו הייתי מדברת על הכל. ולפני 7 שנים נפטר ממחלת הסרטן. היום אני עדיין מציירת רק על עצים, בעיקר כדי להמשיך את השיח איתו.”
העיר הגדולה ומהפכה אמנותית
כשסיימה את התואר ואביה בדיוק חלה והתחיל לאבד את הכוח שהיה לו תמיד, עברה לתל אביב. “התחלתי ללמוד בסטודיו התחנה תחת ארם גרשוני, ותוך כדי גם חזרתי שוב לעולם הקעקועים, בעקבות בעלי אביהו שהתחיל לקעקע בעצמו וחווה הצלחה מסחררת בתחום.”בעלה היה הראשון להביא לארץ את הסגנון ההיפר ריאליסטי בקעקועים והעביר אליה ידע רב. “בזכות העובדה שלמדתי המון במהלך השנים, חוויתי גם כן הצלחה מאוד מהירה בעולם הקעקועים. בדיוק הגיעו מחטים חדשות, דקות מאוד שאיתן אפשר לייצר פרטים רבים ודיוק רב.”התוצאה הייתה מהירה. “הפכנו לשם דבר בעולם הקעקועים והוצאנו תלמידים שהיום מוכרים גם הם בתחום הקעקועים. הציורים עזרו לי המון והחלטתי שאני שואבת את כל הידע שרכשתי ומיישמת בקעקועים.”אדית פיתחה שיטת עבודה שלא נראתה לפניה. “את הקעקועים שלי אני עושה ממש כמו ציורי שמן קלאסיים, עם שכבת צבע תחתונה כהה ומעליה גווני מדיום ואז בהירים. את שיטת הגלייזינג אני עושה בקעקועים וזה לא משהו שלמדתי אלא פיתחתי בעצמי והיום אני מלמדת בכל העולם.”המסע החדש הזה בעולם הקעקועים גם הציל אותה מאבל עמוק. “אני בטוחה שלא הייתי מצליחה להתמודד איתו אחרת.”ההצלחה שלה ושל אביהו הביאה איתה גם הזמנות לסטודיואים מכל העולם. “לקוחות שטסים אלינו מכל העולם, ורשימת ההמתנה ארוכה.”
חזרה לציור לאחר 4 שנים
החזרה שלה שוב לעולם האמנות הפלסטית אחרי שסיימה 4 שנים בסטודיו התחנה הייתה גדולה ומסחררת. “זה קרה ממש בשנה האחרונה. ניסיתי להתקבל לצבע טרי ואכן התקבלתי. היו לי הרבה עבודות, אף פעם לא הצגתי אותן. הן היו עבודות למגירה, לא העזתי ולא חשבתי שאני יכולה.”בצבע טרי הציגה 8 ציורי שמן קטנים ו-12 ציורי פחם. “ליצירות קראתי ‘אנושיות לשימור’. הן מציגות נשים רנסנסיות משולבות עם חרקים. ההשראה האסתטית נלקחה מהתרבות המצרית.”המלחמה גם היוותה גורם משמעותי. “אך גם המלחמה היוותה גורם משמעותי, הפחד מהמוות ומצד שני גם הפחד לחיות ולהזדקן. ההבנה שאין לנו שליטה, ואולי הייתי רוצה להישאר באיזה שיא של אידיאל היופי, כמו שמשמרים חרקים במוזיאונים, בשיא היופי שלהם, וכך להנציח את הזמן כפי שעשו בתרבויות עתיקות, כפי שהיינו רוצים להיזכר.”קישוט וקיטלוג הם נושאים חוזרים אצלה בעבודות. “בשימוש בצבעים מטאליים אני מרגישה שאני מתכתבת עם האסתטיקה המצרית תוך שימוש בפנים רנסנסיות שאני מצלמת או מציירת באמצעות בינה מלאכותית. בשני המקרים יש שיא יופי שמעורר השראה ורוגע.”היא מסבירה את הניגוד שבעבודותיה: “אמנם הציורים שלי מדברים על קיטלוג, התכלות, מוות וזקנה, כשמתבוננים בציור רואים יופי אסתטי, נשים יפות, חרקים צבעוניים, תכשיטי גוף, כפי שאנו חיים את חיינו ורוצים להקיף את עצמנו בטוב. כך אני מתמודדת עם הכאב. במילים קשה מאוד להעביר תחושה, בציור אני יכולה ליצור ולהרגיש שחלק ממני מספר סיפור ללא מילים.”
מסר עמוק בכל קעקוע
בקעקועים היא תמיד אוהבת להשתעשע ברעיון שכשהיא עושה למישהו קעקוע של חרק מתוכשט, “אנחנו חוזרים רגע לחיות בתקופת המצרים. הם היו תמיד במרדף אחרי העושר, התכשיטים כהכנה לעולם הבא, ואני מקעקעת ללקוח את התכשיט הזה, שיישאר על גופו תמיד. אי אפשר לגנוב את זה ממנו, זה מקועקע לנצח, עד לעולם הבא.”דווקא מצרים העתיקה, שזו תרבות שלא שרדה, מלמדת אותנו כל כך הרבה על העידן המודרני עד היום. “עניין המעמד והסטטוס החברתי, לאיזה הורים נולדת, הצורך לתעד ולהנציח את האדם העליון. זה היה קיים תמיד.”מצד שני, המשיכה שלה הגיעה דווקא מהמקום האסתטי הכל כך מסתורי בתרבות. “האובססיה למוות, מה קורה לאחר המוות.”
יופי ונצחיות
היופי האידיאלי ביצירות שלה מופיע בדרך כלל בפנים התמימות הרנסנסיות שמסמלות את תקופת שיא היופי, גם באמנות. “החרקים מסמלים את היופי של הטבע. אין לחלקים סימנים של זקנה, וניתן לשמר אותם. ולכן החיבור הרגיש לי מאוד נכון.”החיבור של הקלאסי למודרני בצורה סוריאליסטית מאפשר מבט שונה. “אני מציירת לפי כל החוקים של ציור קלאסי ורק בסוף היצירה אני מוסיפה את הצבעים המטאליים, את הגושים של הצבע הבולט, את הפן התכשיטני היותר צעקני ואגרסיבי כדי לתת את החיבור הניגודי.”הרבה לקוחות שלה שראו את היצירות שלה רצו גם לקעקע אותן. “זה היה מדהים, ליצור ציור ולאחר מכן לקעקע אותו. חיבור מדהים לשני העולמות שהם בלתי נפרדים ממני, ממי שאני. אצלי זה הולך יד ביד.”ציור לוקח לה בדרך כלל כמה חודשים של יצירה לעומת קעקוע שהיא חייבת לסיים ביום אחד. “בדרך כלל עד שבע שעות כדי לא לגרום נזק לעור. אני מאוד אוהבת את הניגוד הענק הזה במדיומים.”בעבודה מול ציור שמן היא לבד עם עצמה, יכולה לשנות דברים תוך כדי תהליך. “לעומת קעקוע, זו עבודה מול לקוח באופן ישיר כמו טיפול פסיכולוגי. החיבור עם הלקוח הוא חלק מהיצירה. והלקוח חייב לדעת מה הולך לקרות בסוף העבודה.”ההבנה וההפרדה בין המדיומים היא שמאפשרת לה את הצמיחה בשני התחומים. “אמנות הקעקוע ואמנות הציור הפלסטי שונה אך דומה. מעולם לא הכרתי אמן קעקועים שמשתמש בטכניקה של ציורי שמן כדי לבצע קעקוע. ומעולם לא הכרתי צייר שמשתמש בשרטוט של נייר קופי כדי לצייר יצירת שמן. אולי יש אך אני לא מכירה.”הכוונה שלה היא שהיא ממציאה את עצמה בשני התחומים הכל כך שונים בעזרת לקיחת כלים וידע והשראה גדולה אחד מהשני.
“מוזת פרעה” – התערוכה החדשה
התערוכה החדשה “איפה שקצוות נפגשים” בגלריית קורידור מציגה סדרת ציורים חדשה, הפעם יצירות גדולות יותר, כולן כמובן על עץ. “קראתי לסדרה החדשה ‘מוזת פרעה’ ובחרתי שוב לעסוק בעניין אידיאל היופי ועיצוב זהות.”כמקעקעת היא נמשכת באופן טבעי לקישוט הגוף וסמליות. “ולהציג נשים מבחינתי הוא דבר שחייב לעסוק בו. לכן קראתי ליצירות מוזת פרעה. בחרתי להציג את הנשים מהמבט הגברי שעדיין קיים עד היום.”סטנדרט של יופי והלחץ לשמר את היופי הזה עד כדי שיגעון. “דבר שהחל בתקופות קודמות וממשיך עד ימינו אנו. היצירות אינן באות להלל את היופי אלא גם לערער עליו. חרקים יכולים לעורר גועל, פחד, עם היופי הטבעי הגדול שלהם.”הניגודיות הזו מביאה איתה את השאלה מה הוא אידיאל היופי, מי מגדיר אותו, מה נותר כשהיופי דועך.בתחילת דרכה כמקעקעת חוותה קשיים גם בתור כמעט האישה היחידה שעסקה בתחום הזה. “גם זה היה עולם גברי, לא הרבה רצו להתקעקע אצל אישה. עם הזמן ההצלחה הגיעה ועימה גם היכולת לקעקע יצירות מקוריות שלי.”התכניות שלה לעתיד הקרוב הן להמשיך לשלב בין שני העולמות שהיא כל כך אוהבת. “להמשיך ליצור ולהקשיב ליצרים הפנימיים שלי. אני רוצה להציג תערוכת יחיד, זה החלום שלי מאז שאני זוכרת את עצמי. תמיד אני מדמיינת את זה קורה. זה עוד לא קרה. מאחלת לעצמי את זה.”
יצירה שמסכמת הכל
יש יצירה שהיא גאה בה במיוחד. “הציור שמן הראשון שלי מתוך הסדרה ‘אנושיות לשימור’ הוא מציג אישה עם פנים הפוכות, משולבת עם חרק פרפר סוריאליסטי. את היצירה הזו גם הפכתי לקעקוע שאני מאוד גאה בו.”אדית בן גידה ממשיכה לחקור את הגבולות בין עבר לעתיד, בין קלאסי למודרני, בין זמני לנצחי. בעבודתה היא מוצאת דרך לבטא את הכאב, הפחד והיופי שבחיים, תוך שמירה על השיח הרגיש עם אביה שכבר אינו. כמו הפרעונים הקדומים שביקשו להנציח את עצמם לנצח, גם היא מציעה לכל אחד מלקוחותיה ומצופי עבודותיה חתיכה קטנה של נצחיות, קעקועה על העור או מצוירת על העץ.
הוספת תגובה