אין ליהודית זיכרונות ישירים מהחיים שם הייתה תינוקת כשיצאה למסע העלייה לארץ ישראל. ובכל זאת, את אתיופיה היא מרגישה בכל נימה ממנה. היא חיה בה דרך הסיפורים שסיפרו לה הוריה על הכפר הפשוט שבו כולם הכירו את כולם, על ההרים הגבוהים שסבבו את הבית, על האמונה החזקה שליוותה כל יום וכל צעד.
הסיפורים האלה הם הזיכרונות שלה. הם נצרבו בתודעתה כאילו חוותה אותם בעצמה. דרך העיניים של הוריה למדה על הכוח שהיה במסע הזה,מסע לא רק גיאוגרפי, אלא גם רוחני ורגשי. מסע של אמונה, של תקווה, של אהבה לארץ שהייתה חלום רחוק במשך דורות. למרות שלא זכרה את הדרך, היא חיה עם הידיעה שהמסע הזה הוא חלק מהזהות שלה. הוא נתן לה תחושת שליחות עמוקה ,להיות גשר בין עולמות, בין תרבויות, בין עבר להווה. לגדול בארץ ולשאת בתוכה את הסיפור של העלייה מאתיופיה זו אחריות וגם זכות, לספר את מה שנשמע פחות, להאיר את מה שנשכח, ולהזכיר לכולם כמה עוצמה יש באמונה ובשייכות. היא מרגישה שהיא ממשיכה את המסע ההוא לא ברגליים, אלא בלב. דרך העשייה שלה, דרך הקול שלה, דרך הבחירה להישאר נאמנה לשורשים ולצמוח מהם קדימה.
שנות הבגרות והלימודים
יהודית למדה בתיכון דתי לבנות, ומשם המשיכה ללמוד תחומים שונים, תואר ראשון בייעוץ ותואר שני בניהול מערכות חינוך, פסיכותרפיה באומנויות וניתוח התנהגות. כל מסלול כזה היה היה חלק מהמקום של הרצון שלי להתפתח מקצועית. ואם השנים הבנתי שכל קורס לא היה רק אלא דרך להבין את עצמה מחדש. היום, כל מה שהיא מלמדת נובע מהשילוב הזה, גוף, נפש ורוח כאחד.גדלה בירושלים עיר של ניגודים עזים. עיר שבה הקדושה נושקת לכאב, היופי צועד לצד הקושי, וכל פינה בה מספרת סיפור אחר. זו עיר שמלמדת כבר מגיל צעיר מה זה רגש, מורכבות ואמונה.כילדה הרגישה לעיתים שונה בצבע העור בסיפור, בנוכחות. היו רגעים שבהם הרגישה שקופה, ואחרים שבהם הרגישה פשוט לא שייכת. אבל דווקא מהמקום הזה נולדה בה רגישות גדולה לאחרים, יכולת לראות לבבות לפני שהיא רואה פנים.
הייתה ילדה עם שמחת חיים, עם חיוך שתמיד היה שם, גם כשהיה קשה. האומנות והכתיבה היו הבית שלה, המקום שבו יכלה לבטא את מה שלא ידעה להגיד בקול רם. שם נולד הקול שלה, הקול הפנימי שמלווה אותה עד היום, שמזכיר לה מאיפה באה ולאן היא רוצה ללכת. הילדות בירושלים לא הייתה פשוטה, אבל היא עיצבה אותה. היא נתנה לה עומק, חמלה, וחוסן כל מה שהיא צריכה כדי להאיר את הדרך שלה בעולם.
הרגע שנצרב לנצח
יהודית זוכרת את הרגע הזה עד היום. זה היה רגע שנצרב בה לעד שקט, כמעט קדוש. היו שניהם באותו בית חולים: היא אחרי לידה, והוא אביה בין חיים למוות. באה לבקר אותו, והוא הופתע כשראה אותה. הייתה בו בהלה קלה, כמו בין מציאות לחלום, ואז פתאום, שקט. מבט ארוך, צלול, כזה שמבין הכול.בעיניים מלאות אור שקט הוא אמר לה: “תכתבי ותטפלי. זה הייעוד שלך.”אלו היו מילים פשוטות, אבל היה בהן עומק של חיים שלמים. לא ברכה, אלא צו רוחני. זמן רגע קצר אחר כך הוא נדם, והיא נשארה עם המשפט הזה מהדהד בה. מאז, הוא הולך איתה לכל מקום. המילים שלו הפכו למצפן פנימי, לכוח שמוביל אותה גם כשאינה בטוחה לאן לפנות. כשהיא כותבת ,היא מרגישה שהוא כותב איתה. כשהיא מטפלת – היא מרגישה את נוכחותו. המילים שלו לא היו סיום, אלא התחלה. דרך חדשה שנפתחה בה, שבה כל מילה שהיא כותבת וכל לב שהיא נוגעת בו ממשיכים את השורה שהוא התחיל.
תאונה ששינתה חיים
זו הייתה תאונת דרכים קשה אחת מאותם רגעים שבהם המציאות מתפרקת בשנייה אחת. המכונית התרסקה, והיא יצאה ממנה בלי פגע פיזי, אבל עם לב שפתאום ראה הכול אחרת.עמדה שם, בין רסיסי המתכת והדממה, והרגישה כאילו הזמן עצר. הכול היה שקט. באותו רגע ידעה החיים נתנו לה הזדמנות שנייה. זה לא היה מובן מאליו. זה היה כמו לחזור להיוולד, רק שהפעם הייתה ערה.מאותו יום התחילה לחיות אחרת, מתוך הודיה, מתוך תשוקה, מתוך אש פנימית שלא ידעה שקיימת בה. הרגישה שהיא חייבת ליצור, לבטא, להעניק. בתוך זמן קצר כתבה את הספר שלה, “אדיסה“, שהפך למסע ריפוי אישי וקהילתי. יצרה את פודקאסט “נשות הקקאו”, קלפי טיפול מרהיבים שנולדו מאותו חיבור נשי עמוק, וגם קורס דיגיטלי בשם “חוכמת נשות הקקאו”.
הכול קרה במהירות כמעט לא הגיונית כאילו משהו בה נפתח, אש בערה בה מבפנים. גילתה בתוכה אומץ שלא הכירה, קול פנימי ברור שאמר לה: עכשיו הזמן שלך. מאז, היא חיה כך, בלי דחיינות, בלי פחד, עם לב בוער וידיעה עמוקה שכל יום הוא מתנה. כל פרויקט שיצרה מאז הוא לא תכנית עבודה הוא נשימה, הוא תודה.
אימהות וקול נשי אמיץ
יהודית היא אמא לשישה ילדים. בעיניה, קול נשי אמיץ הוא לא קול חזק, הוא קול אמיתי. זה לא הווליום שקובע, אלא הכנות. זה לדעת לדבר את האמת שלך גם כשהקול רועד, גם כשהלב מפחד, גם כשלא בטוחה איך הדברים יישמעו. אמיצה היא לא מי שתמיד חזקה אלא מי שמרשה לעצמה להיות פגיעה, מי שנעמדת מול החיים כפי שהם ואומרת: “אני כאן, עם כל מה שיש בי.”האימהות לשישה ילדים לימדה אותה שיעור עמוק בענווה, באמונה ובקבלה. היא לימדה אותה להתמסר לא רק לילדים שלה, אלא גם לעצמה. להיות אמא זה לחיות בתוך תנועה מתמדת של נתינה ופרידה, של דאגה ושל אהבה אינסופית. יש ימים של בלבול, של כאב, של עייפות אבל גם רגעים של חסד טהור, שבהם היא רואה את האלוהי שבתוך האנושי.
האימהות לימדה אותה לשחרר שליטה, לסמוך על התהליך, ולהאמין שיש יד שמכוונת אותה שגם בתוך הכאוס, בתוך האכזבות והתקוות, בתוך כל מה שלא צפוי, יש נוכחות. יש השגחה. והשם איתה לא רק כשקל, אלא דווקא כשהלב נבחן.עם השנים הבינה שקולה האמיתי מתבטא דרך היצירה שלה דרך הכתיבה, הטיפול, האמנות, החיבור לנשים. שם, בתוך היצירה, היא מבטאת את מה שהלב שלה לוחש. זה המקום שבו היא יכולה להשמיע את האמת שלה מבלי לפחד שיצחקו, מבלי להסתיר את הפגיעות או את העומק.כשהיא יוצרת, היא לא רק מדברת את הקול שלה, היא מזמינה נשים אחרות לגלות את שלהן. היא מאמינה שכל אישה נושאת בתוכה קול אמיץ לפעמים שקט, לפעמים רך, לפעמים סוער – אבל תמיד אמיתי.קול נשי אמיץ הוא לא זה שמנסה להיות מושלם. הוא זה שמוכן להיות חי. הוא נולד מהכאב, מהאהבה, מהנפילות ומהקימות. הוא קול שיודע להפוך דמעה לברכה, שבר לאור, פחד לאמונה.זה הקול שהיא בוחרת להשמיע בכל יום מחדש קול שמזכיר לה שהיא כאן לא רק כדי לשרוד, אלא כדי לחיות, ליצור, ולהאיר.
הכתיבה כריפוי
בילדותה הכתיבה והקריאה היו האתגר הגדול ביותר של יהודית. מילים הפחידו אותה. הן נראו לה כמו עולם סגור שאין לה מפתח אליו. לקח לה זמן רב ללמוד לקרוא, להבין טקסטים, ולהרגיש שייכת לעולם המילים. רק מאוחר יותר הבינה שהייתה בה לקות למידה שלא אובחנה בזמן והפער שנוצר היה עצום.אבל אולי דווקא הפער הזה הוא מה שעיצב אותה. הוא אילץ אותה למצוא דרכים אחרות לבטא את עצמה דרך רגש, דמיון, מבט, ציור, שקט. ועם השנים, בכוחות רצון כמעט עילאיים, הצליחה להדביק את הפער. לאט לאט הפכה את הכתיבה הדבר שפעם הרתיע אותה לכלי שמרפא אותה.היום הכתיבה היא השפה שבה היא מבינה את עצמה ואת העולם. היא מקום שבו הלב והשכל נפגשים, שבו המילים נולדות מתוך הנשמה, לא רק מהראש. כשהיא כותבת, היא מרגישה שהיא מנקה משהו מבפנים, משחררת פחדים, מרככת כאבים, ומתרגמת חוויות למילים שמרפאות.
לכן הכתיבה הפכה לחלק מרכזי מהמסעות שהיא יוצרת עם נשים. במסעות זהות שהיא מנחה, היא מזמינה כל אחת לכתוב את הסיפור שלה,לא כדי להיות סופרת, אלא כדי לרפא. כי ברגע שאנחנו כותבות את עצמנו, אנחנו רואות כמה אור יש בתוך מה שפעם כאב.כתיבה בשבילה היא לא רק ביטויהיא ריפוי. היא עדות לכך שהמקום שבו היינו הכי חלשות, יכול להפוך למקור הכוח הכי גדול שלנו.
המפגש עם הקקאו
הקקאו הגיע אליה בדיוק כשנשברה. הייתה במקום בחיים שבו חיפשה אוויר, תשובה, משמעות. הכול היה רועש מסביב ,אבל בתוכה היה שקט כבד, געגוע למשהו עמוק שלא יכלה להסביר. באותה תקופה חברה הזמינה אותה לטקס קקאו. לא ידעה למה לצפות, אבל משהו בה אמר “כן”.כשהגיעה, האור היה רך, הנשים ישבו במעגל, והקקאו נמזג לאט לכוסות קטנות. כבר מהרגע הראשון הרגישה כאילו היא זוכרת את זה לא לומדת משהו חדש, אלא נזכרת במשהו עתיק. בריח, בטעם, בתפילה הכול הרגיש מוכר, כאילו חזרה הביתה למשהו בתוכה.
הקקאו פתח בה שער. לא רק ללב, אלא גם לזיכרון תרבותי ורוחני. הבינה שהיא לא רק לומדת טקס חדש היא נוגעת בשורשים שלה. חיברה בין החוכמה העתיקה של שבט המאיה לבין מה שהיא נושאת מהבית את האמונה, את האדמה, את הנשיות האתיופית העמוקה שמכירה את השירה, את התפילה, את הקהילה.במובן מסוים, הקקאו החזיר אותה אל עצמה. הוא הזכיר לה את החלקים הרכים, האיטיים, את המקומות שבהם היא לא צריכה להוכיח כלום. כשהלב נפתח, גם הזיכרון נפתח – והבינה שהריפוי שלה לא נפרד מהשורשים שלה, אלא נובע מהם. מאז הפך טקס הקקאו עבורה לגשר גשר בין עולמות, בין תרבויות, בין נשים, בין עבר לעתיד. זה גשר של ריפוי. בכל פעם שהיא מוזגת קקאו למעגל חדש, היא מרגישה שהיא ממשיכה מסורת עתיקה לא רק של המאיה, אלא של כל הנשים שהקשיבו ללב, שהתפללו, ששרו, שריפאו דרך נוכחות.
טקס הקקאו
טקס הקקאו הוא טקס עתיק שמקורו בשבט המאיה, שהאמין כי הקקאו הוא “צמח הלב” מתנה מהאדמה שנועדה להזכיר לנו איך לאהוב. הקקאו נחשב לצמח מרפא עדין, שמרכך את הנפש, פותח את הלב ומאפשר נוכחות אמיתית, כזו שמחברת אותנו לעצמנו ולמי שסביבנו.כשנשים מתכנסות לשתות קקאו יחד, קורה משהו כמעט לא מוסבר. האוויר משתנה. נוצרת תחושת רוך, אחווה, חמלה. לעיתים הדמעות זולגות לא של עצב, אלא של שחרור. זו לא סתם שתייה של משקה חם; זו חוויה רוחנית, מפגש נשי עמוק.הקקאו פועל בעדינות, בלי מאמץ. הוא מזמין אותנו לפתוח את הלב, להקשיב, לשתוק, להרגיש. בשביל יהודית, טקס הקקאו הוא יותר מטקס – הוא תפילה נוזלית. דרך פשוטה אך עוצמתית להתחבר אל עצמך, אל המקור, ואל הקול הפנימי של האהבה.
קלפי “נשות הקקאו“
הקלפים של “נשות הקקאו” נולדו מתוך מסע אישי ולימודי. בזמן שלמדה פסיכותרפיה באומנויות, יהודית הייתה בתקופה של חקירה עמוקה של הנפש, של הנשיות, ושל דרכי ריפוי חדשות. כחלק מהתהליך יצרה ציורים דמויות של נשים, צבעוניות, מלאות חיים, שכל אחת מהן נשאה בתוכה סיפור, רגש, אנרגיה.בשלב מסוים, כשישבה מול אחד הציורים, הרגישה שהן מדברות אליה. שהן לא רק יצירות אמנות הן מורות. כל דמות נשית ביטאה צד אחר בתוכה: אומץ, חמלה, קבלה, שחרור, אהבה ועוד… אז נולד הרעיון: לחבר בין הנשים שבציורים לבין האנרגיה של הקקאו, “צמח הלב”. כמו הקקאו, גם הדמויות האלה מזמינות רוך, עומק, פתיחה של הלב. הבינה שהקלפים יכולים להפוך לכלי טיפולי ורוחני כזה שמאפשר לנשים לפגוש את עצמן, דרך צבע, מילה ואנרגיה.
כך נולדו “נשות הקקאו” מתוך שילוב בין פסיכותרפיה לאומנות, בין רוח לחומר, בין מסע אישי לריפוי קולקטיבי. היום, בכל פעם שהיא רואה אישה מושכת קלף ומתרגשת מהמסר שקיבלה, היא יודעת שהרעיון הזה לא רק נולד בה הוא נשלח דרכה.העבודה עם קלפי “נשות הקקאו” היא מסע פנימי, אישי, כמעט טקסי. היא לא דורשת ידע מוקדם, אלא רק פתיחות ונשימה. כל מפגש עם הקלפים הוא כמו שיחה עם הנשמה עדינה, שקטה, כנה. בכל ערכה יש ברקוד שניתן לסרוק, שמוביל למדריך מפורט שבו יהודית מסבירה איך לעבוד עם הקלפים: איך לפתוח מרחב בטוח, איך לנשום לתוך השאלה, ואיך לתת למסר להגיע. אבל האמת היא, שאין דרך אחת נכונה. כל אישה יוצרת את הדרך שלה.
יש נשים שעובדות עם הקלפים לבד, בבוקר או לפני שינה, כדי להתחבר לעצמן. אחרות פותחות מעגלים עם חברות, או משלבות את הקלפים בתוך טקס קקאו, כתיבה או מדיטציה.מטפלות רבות משתמשות בהם בתוך מפגשי טיפול כי הקלפים האלה יודעים לפתוח דלתות שהמילים לפעמים מתקשות לפתוח. הם מדברים בשפה של צבע, רגש, אנרגיה וסמל, ומאפשרים לגעת במקומות העמוקים ביותר של הלב.כל קלף בסדרה נושא בתוכו אנרגיה נשית ייחודית הארכיטיפ של אם, מרפאה, יוצרת, חולמת, אוהבת. יש בו מסר, צבע, סמל, תדר. כשאישה שולפת קלף, היא בעצם מזמינה לחייה מראה רכה של מה שנמצא בתוכה באותו רגע. לדוגמה, קלף “הילדה שבי” מזכיר לנו לעצור, להקשיב, ולהושיט יד פנימה לאותה ילדה שלא תמיד קיבלה מקום. לפעמים, רק לראות אותה – זה כבר מספיק כדי להמיס שכבות של כאב.החוכמה העתיקה שיש בכל אישה היכולת להקשיב, להכיל, וליצור שינוי מתוך אהבה.
קלף “הלב הרוקד” מזכיר את השמחה, את התשוקה, את החיות. וקלף “המרפאה” מדבר על החוכמה העתיקה שיש בכל אישה היכולת להקשיב, להכיל, וליצור שינוי מתוך אהבה.יהודית תמיד אומרת שהקלפים לא מנבאים עתיד הם מזכירים לנו אמת. הם לא באו כדי לומר מה לעשות, אלא כדי להזכיר מי אנחנו. הם כלי שמחבר בין אינטואיציה, אמונה ויצירה, בין הלב לבין המעשה.” נשות הקקאו” הן לא רק דמויות בקלפים הן אנרגיות חיות. הן נשים אמיצות, חכמות, רכות, שלכל אחת מהן יש קול אחר, לב אחר, סיפור אחר. הן מראות של כולנו של כל צד נשי שקיים בתוכנו.
יש בהן את האישה השלמה ואת המלכה, ואת הילדה, את האישה שיודעת לכאוב ואת זו שיודעת לרקוד. כל אחת מהן נושאת חכמה עתיקה, עדינה אך עוצמתית, שמזכירה לנו מי אנחנו באמת – לא דרך דרמה או מאמץ, אלא דרך אהבה, נוכחות ופתיחת הלב.יש בהן את המרפאה ואת הלוחמת, את האם ואת הילדה, את האישה שיודעת לבכות ואת זו שיודעת לרקוד. כל אחת מהן נושאת חכמה עתיקה, עדינה אך עוצמתית, שמזכירה לנו מי אנחנו באמת לא דרך דרמה או מאמץ, אלא דרך אהבה, נוכחות ופתיחת הלב. כשיצרה את הקלפים ואת הקורס הדיגיטלי “נשות הקקאו”, יהודית רצתה להביא את החוכמה הזו למרחב נגיש, כזה שכל אישה לא משנה היכן היא נמצאת.
למי שמרגישה תקועה
אם אישה מרגישה תקועה, יהודית רוצה לומר לה קודם כול: תקיעות היא מתנה. היא יודעת, זה אולי לא מרגיש ככה ברגע הראשון, אבל דווקא כשאנחנו נתקעות החיים עוצרים אותנו כדי שנקשיב. התקיעות היא לא עונש, היא סימן. היא רגע שבו הנשמה אומרת: “הגיע הזמן להשתנות.”גם היא חוותה תקיעות מצבים שבהם שום דבר לא זרם, שום דבר לא זז. והיום היא מבינה שאלה היו הרגעים שבהם הכי גדלה. ברגע שאישה מודעת לתקיעות שלה, היא כבר התחילה תנועה. הידיעה שמשהו מפריע לה זו נקודת ההתחלה של השינוי. בתוך התקיעות צריך לנשום. כל נשימה יוצרת בתוכנו מרחב חדש. וברגע שיש מרחב, יש מקום לאור להיכנס, לרעיון חדש לצמוח, לפחד להתרכך. יהודית תמיד אומרת: אל תמהרי לצאת מהתקיעות. שבי איתה רגע. נשמי. הקשיבי למה שהיא מנסה לומר לך. כי לפעמים, דווקא מתוך העצירה נולדת הדרך הבאה שלך.
המשפט שמלווה אותה
“תעשי רק מה שאת אוהבת” המשפט של גליה עטרי מלווה את יהודית לאורך כל הדרך. זו המצפן שלה, התזכורת שהחיים קצרים מדי כדי לא לבחור באהבה.
מה היא רוצה שיזכרו
בעוד עשרים שנה, יהודית רוצה שיזכרו אותה כאישה שאהבה לאהוב. שאוהבת את עצמה, את עמה, את הדרך, את החיים. אישה שאימצה את צבע עורה בגאווה, את נשיותה בעדינות ואת שליחותה באומץ. כאישה של ריפוי כזו שהקשיבה ללבבות, שפתחה דלתות לאור, שנתנה מקום למה שכואב והפכה אותו לברכה ואמונה לא אמונה עיוורת, אלא אמונה שצומחת מתוך התמודדויות, מתוך שאלות, מתוך מסע אנושי אמיתי.שאיפשרה לאחרים לראות שגם בתוך שבירה יש יופי, שגם מתוך חושך אפשר להוליד אור.ובעיקר שיזכרו אותה כאישה של לב פתוח. אישה שבחרה לאהוב, גם כשהיה קל לשנוא. שבחרה להאמין, גם כשהיה קל לוותר. אישה שבחרה בחיים.
פרטים נוספים:https://alemnesh.ravpage.co.il/cards
קורס דיגיטלי: https://alemnesh.ravpage.co.il/course1
הוספת תגובה