השדים שהתהלכו על המסלול לא היו מטפוריים. הם היו שם, מגולמים בבדים מעוותים, בסילואטים שמערערים את העין, בלוקים שנראים כאילו קרעו את עצמם החוצה מתוך חרדה טהורה. וקסלר כבר לא משחק לפי החוקים. הוא לוקח פסולת טקסטיל ושאריות שאחרים זורקים, והופך אותן להצהרה.
יש משהו אקספרסיוניסטי מופשט בדרך שבה וקסלר עובד. הסטודיו שלו הוא הזירה, מכונת התפירה היא המכחול, והתהליך עצמו – החיתוכים, הקרעים, הרגעים של אובדן שליטה – זה מה שבאמת חשוב. ממש כמו פולוק שניזר צבע על קנבס ענק אחרי שהעולם נשבר במלחמת העולם השנייה, גם וקסלר מסרב לחזור ל”תמונות היפות”. יש לו משהו לומר, והוא אומר את זה בעוצמה.אבל לצד הדרמה, וקסלר משיק השנה גם צד אחר לגמרי – DWR, המותג החדש שלו. הקולקציה הזו היא המינימליזם המזוקק שלו: סווטשירטים מגהצים בדיוק הנכון, חליפות פוטר שרוצים לישון בהן, טי-שרטים שפשוט עובדים. זה וקסלר אחרי שעבר דרך המסננת, מוכן לעולם הבינלאומי אחרי חמש שנים של בניית שם בישראל.
על המסלול עצמו? שחר צ’רנס הופיעה עם הברק המיוחד הזה של מי שעומדת להתחתן (תום חיימוב, אם פספסתם את הדרמה), מאיה לנדסמן הביאה את הנוכחות הרגילה שלה, ויוחנן טווינה הוסיף את האנרגיה שהוא תמיד מביא איתו.וקסלר לא רק מציג קולקציה הוא מניח שאלות. על יופי, על תעשייה, על מה שמותר לאמן לעשות כשהעולם מסביבו מתפורר. והתשובות? הן על המסלול, בכל תפר ובכל קרע.
הוספת תגובה