ביום רביעי האחרון, בערב, התכנסו אנשים בקומה השלישית של קניון עזריאלי תל אביב. לא לקניות, לא למסעדה. הם הגיעו לראות עשרה ציורים שתלויים על הקיר, וליד כל אחד מהם אותה אישה. שירה עדן, סופרת ואמנית, עומדת ומסבירה למבקרים על התערוכה שלה “חרכים”. אבל זו לא ממש תערוכה שלה. היא אומרת זאת בעצמה: “אלו יצירות שנוצרו ממה ששמעתי, ממה שאני מרגישה. הציורים זו התוצאה שעוברת דרך הגוף שלי.”
מתחת לסיפור הרגיל
התערוכה נולדה משיחות. שיחות עם אנשים שחזרו מהמילואים בשנתיים האחרונות, לוחמים, רופאים, אנשים שהיו שם. “אנשים שקרובים אליי, אנשים אמיצים ומיוחדים שפגשתי,” מספרת שירה. “ניהלנו שיחות לנפש. לא את השיחות הרגילות על ‘מה היה שם’, אלא הקשבתי למה שמתחת. לרגעים קטנים. רגעים אותנטיים של חברות, של תקווה, של שמחה שהתקיימה גם שם.”את השיחות האלה שירה לא תיעדה במילים. היא תיעדה אותן בצבע, בקו, במכחול. כל ציור בתערוכה הוא תוצאה של שיחה אחת, של רגש אחד שעבר דרכה והפך לדימוי. “חלק מהציורים מופשטים, חלק פיגורטיביים. זה תלוי בסיפור, בתחושה שעומדת בבסיסו.”
“הם ילדים”
אחד הציורים נולד משיחה עם רופא מילואים שטיפל בחיילים פצועים בעזה. במהלך השיחה הוא אמר לה משפט אחד שהיא לא יכלה לשכוח: “בכל פעם שטיפלתי בחייל פצוע הרגשתי שהעור שלו עדיין כמו של ילד. הם ילדים.”זה לא משפט שאפשר להגיד בחזרה בקול רם מבלי שמשהו נשבר בגרון. שירה לקחה את המשפט הזה והפכה אותו לציור. לא ציור של חייל פצוע, לא ציור של רופא. משהו אחר. “אני לא מציירת את הסיפורים עצמם,” היא מסבירה. “הציורים נולדים מן ההדהוד, מהמרחב שבין המילים.”
הקשבה דרך עין אחת
יש משהו שחשוב לשירה לספר על עצמה: היא עיוורת בעין אחת. זה לא משהו שרואים במבט ראשון, אבל זה חלק מהדרך שבה היא יוצרת. “הקשבתי להם, שמעתי את הכאבים והרגשות, והם עברו דרך הגוף שלי.” יש משהו בעובדה הזאת שאמנית שרואה בעין אחת בוחרת לצייר דווקא את מה שקשה לראות. את מה שמתרחש מתחת לפני השטח. בפתיחת התערוכה היו גם חלק מהאנשים ששוחחה איתם. “זה מרגש שהם כאן,” אומרת שירה. “לראות אותם עומדים ליד הציור שנולד מהשיחה שלנו – זה סגירת מעגל.” שירה מדגישה שוב ושוב: “זו לא תערוכה פוליטית.” זו לא תערוכה שמנסה לומר משהו על מה שצריך לעשות, על מה שנכון או לא נכון. “זו הזמנה להרגיש, להזדהות, לעבד יחד את מה שהחברה שלנו נושאת.” השם “חרכים” נבחר בכוונה. חרך זה לא חלון גדול, זה לא נוף פנורמי. חרך זה פתח קטן שדרכו נכנס אור. “כל יצירה מהווה חלון קטן, חרך אל תוך הנפש. המקום שבין התפרצות לרוך, בין עיבוד להיעדר עיבוד.”
מי היא שירה עדן
שירה היא לא רק אמנית. היא בוגרת התכנית למצטיינים במדעי הרוח והאמנויות, בעלת תואר שני בתקשורת פוליטית מאוניברסיטת תל אביב. היא כתבה את הרומן “כל אחד צריך ללכת למדבר מתישהו” (2022) ויצרה את המופע “טינדריסטים” שהוצג בישראל ובניו יורק. השנה היא לומדת בתכנית “משיבי רוח”. תכנית מנדל למנהיגות רוח בקהילה באוניברסיטת תל אביב, ומפתחת מיזמים אמנותיים חברתיים נוספים.אבל כל זה לא באמת חשוב כשעומדים מול הציורים. מה שחשוב זה מה שקורה כשמסתכלים על יצירה אחת ומבינים שהיא נולדה משיחה בין שני אנשים, שאחד מהם חזר מהחזית והשני הקשיב. באמת הקשיב.
מרחב של הקשבה
התערוכה תישאר פתוחה לקהל בקניון עזריאלי תל אביב, בשיתוף עזריאלי תל אביב. זו לא תערוכה שצריך “להבין” אותה. אפשר פשוט לבוא, לעמוד, להסתכל. לתת לציורים לעשות את מה שהם יודעים לעשות, לפתוח חרך קטן אל משהו שקשה להגיד במילים.”אני רוצה ליצור מרחב רגשי קולקטיבי,” אומרת שירה. “מקום של הקשבה אנושית, דווקא בזמן שבו השיח הציבורי רווי בכאב, באובדן ובתקווה.” כשיוצאים מהתערוכה, יש תחושה מוזרה. לא של סגירה, אלא של פתיחה. כאילו משהו שהיה קשור התיר את עצמו לרגע. זה מה שאמנות טובה עושה, היא לא עונה על שאלות, היא פשוט יושבת לידך ונושמת איתך באותו קצב.
הוספת תגובה