מאת לין סלומון
שנת 2026 במוזיאון תל אביב לאמנות נכתבת בזמן הווה. לא כהצהרה גדולה ולא כמהלך ראווה, אלא כעמדה. כזו שמבינה שהמציאות לא מחכה לפרשנות בדיעבד, והאמנות לא יכולה להרשות לעצמה מרחק. תוכנית התערוכות אינה מציעה מפלט. היא מציעה דיוק. פחות מחוות, פחות קישוטים, יותר התייצבות. העין כבר ראתה הכול, עכשיו היא מבקשת לראות ברור. גם מפגש העיתונאים, שנערך במסעדת פסטל, הלך באותו קו. לא השקה נוצצת אלא הצגה שקולה של כיוונים. לא חזון עתידני, אלא רצף החלטות שמכירות בכך שאמנות נבחנת היום לא רק במה שהיא מראה, אלא גם במה שהיא מסרבת לרכך. בדבריה של האוצרת הראשית מירה לפידות חזרה מילה אחת, הקשבה. לא כסיסמה, אלא ככלי עבודה. הקשבה לזמן, לקהל, להיסטוריה, ובעיקר למה שעדיין פתוח. המוזיאון לא מתנתק מהמציאות ולא מנסה לעקוף אותה. הוא פועל בתוכה. כך, בין היתר, נוצר מיצב העוסק בתצפיתניות, לא כאלגוריה ולא כסמל, אלא כהתייחסות ישירה לרגע, למקום, ולשבר שהוא חלק מההווה.
זו לא אמנות שמתבוננת. זו אמנות שפועלת. שנת 2026 מרחיבה גם את שדה הפעולה מעבר לאולמות התצוגה. הקרנות, מוזיקה, תיאטרון ופרויקטים בין־תחומיים אינם תוספת, אלא המשך ישיר של שפה שמכירה בכך שחוויה תרבותית אינה חד־ערוצית. אגף החינוך ממשיך לפעול כעמוד תווך. עבודה עם קהלים מגוונים, שיתופי פעולה עם החברה הערבית, פיתוח שפה תרבותית משותפת והעמקת נגישות, כולל למוגבלי ראייה ולילדים. לא כהצהרה ערכית, אלא כהנחת יסוד. מוזיאון שפועל בזמן אמת פועל בתוך הציבור. בתוך המהלך הזה בולטת גם ההכרה באמנות כמרחב של עיבוד. שיתופי פעולה עם איכילוב ושיבא, יוזמות עם מערכות הבריאות והביטחון, לא מתוך רומנטיקה, אלא מתוך הבנה שבתקופה של טראומה מתמשכת, אמנות היא כלי עבודה. לא מותרות.שתי התערוכות הפתוחות כעת, סוף היום ו-שנת אפס, פועלות כצמד חד. שתיהן מביטות לאחור כדי להבין את ההווה, ומזכירות שהיסטוריה אינה סיפור סגור אלא חומר פעיל, שחוזר שוב ושוב בצורות שונות.אלו תערוכות שלא מציעת נחמה מהירה. הן עובדות לאט, במודע, מתוך הבנה שזמן הוא חלק מהחוויה.
רוב התערוכות ב־2026 יוצגו לתקופה של חצי שנה לערך. זו בחירה שמעדיפה עומק על פני תחלופה. בקיץ תיפתח במה לאמנים נוספים, ובהם אילנה דותן, שתזכה בפרס הוקרה, על עבודה שקטה, עיקשת, שמסרבת להתייפייף.בהמשך השנה תיפתח תערוכה מקיפה לציון 120 שנה לבצלאל, באוצרות גלית מתתיהו, שתבחן את נוכחות בצלאל בתל אביב לא כמיתוס, אלא כגוף חי, משתנה, עירוני. לצידה תוצג רטרוספקטיבה לעבד עאבדי, תערוכות גוף באוצרות קובי בן מאיר, ועבודות סאונד רחבות היקף. פסלים, רמקולים, אמנות שפועלת על הגוף לא פחות מאשר על העין.
שנת 2026 במוזיאון תל אביב לאמנות לא מבקשת לסכם. היא לא מציעה פתרונות. היא פועלת בזמן אמת.אמנות טובה לא סוגרת פינות. היא פותחת שאלות.
הוספת תגובה