פגשתי אותו בערוב ימיו, בחודשי הסתיו של שנת 2021, כשהוא ספון בחדר עבודתו. כשנכנסתי לחדרו, הוא לא הבחין בכניסתי. הוא כבר לא הייטיב לשמוע. הוא ישב וכתב בריכוז עצום, והייתה תהום עצומה בין האיש שעוד התיישב ליד המיקרופון של רשת ב’ בשבתות כשהגיש את “שבת עולמית” המיתולוגית שלו ולבין האיש הכפוף שאחז בעט וכתב על נייר מחברת פשוטה.
כשהבחין בי, שלף מאחוריו את יצירתו האחרונה – ספר דק אך נוקב – “האסקי” שמו, ובו הוא סיפר בגוף ראשון מפיו של כלב, את סיפורו של כלב שננטש בידי בעליו בכניסה לאחד המושבים בדרך לשדה התעופה נתב”ג, לאחר שבעליו בחרו לעזוב את הארץ. האסקי הנטוש חי בתקווה כי יום אחד בנצי, הבעלים שלו, ישוב לארץ וחייהם ישובו להיות כמקודם. זהו אחד מן הספרים הנוגעים ללב שאני מכיר, ומתכתב עם אותו ז’אנר של כלבים אובדים המחפשים את בעליהם או שבעליהם נאחזים בתקווה שימצאו את כלבם, החל מסדרת ספרי לאסי והסרטים שבעקבותיה שלא היה ילד שלא הזיל דמעה כשלאסי נמצאה, “הכלב הלבן” ו”הכלב האדום” ו”המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה” שחלקם גם זכו לעיבודים קולנועיים, וכמובן איך אפשר לשכוח את היצירה העברית שעוסקת בכלבים נטולי בעלים, כאותו כלב “משוגע” שהכל יראים ממנו, כביצירתו רחבת היריעה של ש”י עגנון –”תמול שלשום”.
עגנון היטב לתאר את הכלב שמישהו כתב על גבו “כלב משוגע”, ובעוד הכלב נושא משא בלתי מובן זה על גבו וזוכה לתגובות של ייראה ופחד אל מול מראהו והכיתוב על גבו שאותו הוא איננו מבין ואיננו יודע, עגנון היטיב לתארו – “נכנס בלק למאה שערים כשהוא מהלך בצדי דרכים ופיו פתוח ורירו יורד ואזניו סרוחות וזנבו מונח בין ירכותיו ועיניו תוססות דם והוא נובח ואין קולו נשמע” וכשהכלב בלק מגיע לבית הכנסת ונקלע במפתיע לתפילה ותחינה בשל הבצורת הקשה שפוקדת את הארץ, מביט בו הרב וממלמל לעצמו – “הוא שאני אומר, פני הדור כפני הכלב, ולא ככלב סתם, אלא ככלב משוגע”. אכן, פני הדור כפני הכלב.
דני רוזנברג, גילוי נאות, מכר אהוב שלי, היטיב לאחוז באותם ימים שלאחר אסון השבעה באוקטובר את האירוע, על תחושת הכאוס, אי הידיעה ואי הוודאות, ולשזור בצילומי אמת משדות העוטף והאודים העשנים שבניר עוז, את השחקנית המספרת את אחד מאלפי הסיפורים המאפיינים את הדור הנוכחי, וביתר שאת את חייהם של תושבי קיבוצי העוטף מוכה האסון.
אלא שהשחקנית, נערה צעירה, נאחזת בתקווה כי תמצא את כלבתה האהובה שאבדה תחת האש והעשן בקיבוץ. המפגש שלה עם הדמויות האמיתיות, בז’אנר הנע בין הסיפורת ליצירה הדוקומנטרית, הוא עם אנשי הצבא, אנשי זק”א שמשפילים מבט נבוך ומופתע למראה הצעירה שמסתובבת בין השרידים, וכן המפגש עם השורדים המעטים שנותרו לחיות או שהגיעו לאסוף חפצים שנותרו מאחור בקיבוץ ניר עוז בו, מצולם הסרט בחודש שלאחר האסון, כולם נשזרים למארג הקולנועי. כך, הגיבורה פוגשת בצעירה קסומה אחרת, דמות אמיתית, שמאתרת בתחושת שליחות אדירה כלבים אובדים עבור בעליהם הדואבים והדואגים. הדומות הללו, כולן דמויות אמיתיות שרוזנברג איתר בשטח ושזר אותם לתוך הסרט העצוב אך עם לחלוחית של תקווה.
יוטיוב באדיבות סרטי נחשון
עתה מששתי שנות הלחימה העצימה הסתיימו והחברה הישראלית מלקקת את פצעיה, החיפוש אחר חיית מחמד, הוא אלגוריה גדולה כפי שהיטיבו כותבים ויוצרים גדולים בעבר בהבלחה של חמלה בעידן של חוסר חמלה ואכזריות. פני הדור כפני הכלב, כבר אמרנו. העירוב שבין מציאות בלתי מרוטשת, צילומים שצולמו בזמן אמת בידי מחבלי חמאס ותוצאות מעשי האכזריות שלהם בלחימה הקשה בעזה, כל אלה מייצרים קולאז’ אנושי של חברה שעדיין מחפשת מזור לפצעיה, גם אם עוד אנו רחוקים מהשלמה עם אותה מציאות ששינתה את חיינו, כנראה לשנות דור.
בקיצור, סרט קטן, אנושי, חכם. סרט שכל ישראלי חייב לצפות בו בימים אלה של חיפוש אחר תקווה חדשה.
החל מ- 29 ינואר בסינמטק תל אביב ובכל רחבי הארץ.
אורון שוורץ הוא עורך-דין, שותף מייסד במשרד שוורץ-נרקיס ושות’, כותב ומגיש סדרות הפודקאסט “משפט חוזר” ו”ישראל הראשונה” בתאגיד השידור “כאן”, ארכיאולוג וטייס בתחום התעופה הקלה. ניתן להאזין לפודקאסטים של אורון שוורץ, ב”כאן הסכתים” בקישוריות:
“ישראל הראשונה”: https://www.kan.org.il/content/kan/podcasts/p-776284
“משפט חוזר”: https://www.kan.org.il/content/kan/podcasts/p-8222
הוספת תגובה