אלה פאוסט – מסע אישי מן המקלט אל הסטודיו כשהמצלמה הופכת למרחב ריפוי

הילדה שחיפשה את עצמה על ארון אביה

“לא הרגשתי שאני שייכת”, אלה מספרת על ילדותה כאחת מארבע אחיות. “הייתי הילדה שמשחקת כדורגל, המרדנית של המשפחה”. בכיתה ג’ קיבלה החלטה: היא מאומצת, ועליה למצוא את ההוכחות. היא העמידה כיסא על כיסא, הושיבה את אחותה הקטנה כ”משקיפה” שתמנע ממנה ליפול, וטיפסה אל ארון הגבוה של אביה. במקום מסמכי אימוץ, היא מצאה משהו אחר לגמרי  את אוסף המצלמות של אביה, שעבד בקודאק. “משם זה התחיל”, היא נושמת עמוק. “התחלתי לצלם עם מצלמות כיס, תמיד הייתי עושה בייביסיטר לשכנים ומצלמת אותם”.

>>>בט”ו בשבט נצמח …

הסיוט מתמונת המחזור

שנות ה-80. אלה בכיתה ט’, יושבת בחדרה ומצלמת את עצמה במצלמות כיס. היא מתנסה, משחקת עם בובות, מנסה להבין מי היא. ואז מגיע ספר המחזור.”לא יכולתי לסבול את התמונה שלי. היה לי ממנה סיוט. הדבקתי עליה טפט כדי לא להביט בה. משם החלטתי שאני רוצה תמונה שבה אני יפה כמו שאני רוצה שאני מתבוננת על עצמי במראה.”הצילום קיבל עומק חדש. חדרה הפך לסטודיו אלטרנטיבי חברות החליפו בגדים, ואלה צילמה. “היה חשוב לי שכולם יצאו יפים בתמונות”, היא נזכרת. בתיכון היא קנתה את המצלמה הראשונה שלה מכספה, למדה בקורס צילום, וכשראתה תערוכה של הצלם האמריקאי מייפל תורפ צלם הסטודיו המפורסם בצילומיו הנקיים והאורבניים  משהו נדלק בה. היא הפכה את המקלט בבניינה לסטודיו מאולתר: תלתה בד שחור, הציבה מצלמה על חצובה, הביאה את מנורת השולחן מחדרה, והחלה לצלם. חברות החלו להגיע, ואלה גילתה את כוחה ללכוד יופי.

“האמנתי שאני באמת רעה”

“נחשבתי בשכונה לילדה הרעה”, אלה מגלה. “יצירתית, חופשייה, בייביסיטר טובה, אבל לא ממושמעת, חוצפנית, שונה”. הדימוי הזה נחרת בה עמוק, עד שהגיע המשבר הראשון. .“הרגשתי שאני באמת רעה, וכך האמנתי. לדבר לא יכולתי, הייתי ביישנית. חשבתי שכולם רואים בי ילדה שלא אוהבים. פחדתי מהצל של עצמי. כל הכאב והשברון לב פגש אותי, ואז הבנתי שאני באמת רעה כל מה שאמרו עלי, פתאום האמנתי שאני כזו.”במקום לשקוע, אלה מצאה את המצלמה. “התחלתי לצלם את הכאב שלי. עבדתי אינטואיטיבית, בלי תכנונים. הייתי חייבת לעסוק בעשייה, לעשות משהו עם עצמי, עם הלב השבור. כך פרקתי את התסכול והכאב”. היא מסתכלת על תמונה גדולה על הקיר  דיוקן עצמי שצילמה בגיל 36. פניה מביטות בעוצמה, כמעט בשאגה. “המצלמה לא ביקורתית. הוצאתי את הפנים להיות בחוץ. בכל הצילומים שצילמתי את עצמי, אני לא בהכרח נראית כמוני. יש משהו בצילום שמאפשר לנו להופיע הכי קרוב לעצמנו, ואחרת ממה שנראה במקום אחר. להיות הכי חשופה, ומצד שני הכי ראויה”.

“אמא זה מקום”: הפרויקט שנמשך שבע שנים

אחרי הלידה השלישית, אמא של אלה באה לעזור. אבל העזרה לא התחברה, והמתחים צמחו. “שמתי לה כיסא ואמרתי לה לשבת. צילמתי תמונה שבה אני שקופה מולה”, אלה מספרת. “זו הייתה חוויה ששחררה אותי. היא ראתה את התמונה והתלהבה ממנה בטירוף. הבנתי שעבורה היא במרכז, ואולי אני צריכה להיות במינון קטן יותר מולה”.מהרגע הזה נולד פרויקט מתמשך של שבע שנים  צילום אמהות ובנות בוגרות. “חשבתי שזה יהיה חודש אחד. חשבתי שכל חודש אני מציעה פרויקט חדש. אבל זה לא נגמר”. מאז, מאות נשים עברו דרך הסטודיו שלה במעלה פרדס חנה.”להיות בשלום מהמקום שממנו באתי  זה להיות בשלום באשר אלך. אמי תמיד הייתה המצפן שלי.” הקריאה הייתה לכולם, והאנשים הגיעו. “תדר רחמי נשי, איזה כוח זה אמא”, אלה אומרת ברכות. “מה אנחנו מסוגלות לעשות עבור הילדים שלנו. אמא זה מקום. לראות על הסט איך אנחנו משתנות,זה לעשות שלום”. היא מספרת על נשים שאמותיהן כבר לא בחיים, על הכאב שבהעדר. “הבנתי שאנחנו רוצות את הקרבה עם אמא, גוף אל גוף. אמא זה כמו מטען אנרגטי”.

הסטודיו כמרחב ריפוי

“מה שאני עושה היום בעבודה זה בדיוק מה שעשיתי במקלט”, אלה מסכמת. “אני השתניתי, ואני רואה את היופי של האנשים שאני מצלמת. בהתחלה הייתי שומעת את הסיפורים. היום אני רואה דפוסים, רואה מערכות יחסים שמגיעות לסט. אני לא רק מתעדת, אני יוצרת מרחב לאנשים”.אנשים התחילו להכיר את חותמה, את רוח העבודות שלה. מכל קצוות הארץ הם מגיעים אליה. “אני אוהבת שהלקוחות אוהבות את הצילומים שלהן ומכירות את עצמן”, היא מחייכת.על המראה בביתה כתוב: “זכותי וחובתי להכיר את עצמי”. זו הפילוסופיה שמנחה את העבודה שלה. “הסט נקי כמו דף חלק. תהי מה שאת רוצה. יש כאן חופש להיות עם עצמך, לגעת, לחוש. ואיפה אפשר לעשות את זה? הגוף שלנו מדבר כל הזמן, ובפרט של נשים  כל תנועה היא בעלת משמעות”.היא מעידה על ההבדלים בין גברים לנשים מול המצלמה. “אצל גברים הסט קצר. נשי – אין סופי. יש נשים שכל מה שהן עושות על הסט זורח, פשוט יפה”.

“תמיד הערצתי את העצמאות שלך”

יום אחד, אחרי שאלה קיבלה את הגט, אמה אמרה לה במפתיע: “תמיד הערצתי את העצמאות שלך וקינאתי בחופש שלך”.”זו המתנה הגדולה שקיבלתי. ואז הבנתי שלאורך השנים הייתי השופר של אמא, כי היא לא העזה לדבר עם אבא שלי בצורה ביקורתית.“הקשר המורכב עם אמה, שהפך להשראה לפרויקט של שבע שנים, מקבל משמעות חדשה. המסע שהתחיל כילדה שחיפשה על ארון אביה את עצמה, מוביל היום לסטודיו שבו מאות נשים מוצאות את עצמן.

חוויה שמשנה מבט

הסטודיו של אלה אינו סטודיו צילום רגיל. זהו מרחב טיפולי, מקום שבו נשים מגיעות לא רק כדי לצלם תמונות יפות, אלא כדי להיפגש עם עצמן. אלה יצרה שפה חזותית ייחודית שמשלבת אומנות, פסיכולוגיה ואמפתיה עמוקה. מה שמייחד את הצילומים שלה הוא היכולת לראות מעבר למה שהעין רואה. היא מזהה דפוסים רגשיים, קוראת שפת גוף, ויוצרת אווירה שמאפשרת ללקוחות שלה להוריד מסכות. “אני לא רק מתעדת”, היא אומרת, “אני יוצרת מרחב שבו אפשר להיות”.הפרויקט שלה עם אימהות ובנות הפך לתנועה שקטה של ריפוי יחסים. נשים מגיעות עם מטענים, עם סיפורים, עם כאבים ושמחות, ויוצאות עם משהו שונה לגמרי. תמונה שמשקפת את האמת שלהן, את היופי הפנימי שלהן, את הקשר המורכב עם האישה שהביאה אותן לעולם. בעידן של סלפי ופילטרים, אלה מציעה משהו נדיר: מפגש אותנטי עם עצמך. לא גרסה משופרת או מושלמת, אלא גרסה כנה. זו חוויה שנשארת איתך הרבה מעבר לתמונה עצמה. זו תזכורת שאת ראויה להיראות, להישמע, להיות.

“נעים מאוד, אני נעמה”

לפני שעליתי לצילום אצל אלה, פתחתי שלושה קלפים שכיוונו אותי למטרה האישית. הבאתי שלושה סטים של בגדים. המקום היה מחומם, אלה עזרה לי להניח את הבגדים על מתלים, הפעילה את המוזיקה שאני אוהבת. ואז עליתי. תוך כדי הצילומים, עם החיוכים ומילים טובות ורגשות של אלה, התחלתי להיפתח. היא שאלה שאלות על ילדות, על רגעים ששכחתי ופתאום נזכרתי. זה היה רגעים אינטימיים שלי עם אלה ועם המצלמה  נתתי לזה מקום.היה פשוט כיף. הרגשה מדהימה. היא כיוונה, התלהבה ממני, ואני בזכותה התלהבתי מעצמי. לרגע הייתי עם עצמי וגרמתי לעצמי להרגיש טוב, מלאת חיים, אהובה. אז נעים מאוד, קוראים לי נעמה משיח כהן.