יצירה “עתיקה” שמדברת אל ימינו
כאשר יושבים באולם ומקשיבים, מבינים עד כמה כוחה של סלומה אינו שייך לזמן אחר. מדובר בנסיכה שכל רצונה הוא לאהוב ולהרגיש אהובה. אנחנו חיים בעידן שבו הכמיהה לקשר, לתשומת לב, להכרה באהבה, היא אחת מצרכי האדם העמוקים ביותר. סלומה מזכירה לנו שיצר זה לא השתנה.סלומה מאוהבת ביוחנן המטביל עד כלות. היא פונה אליו, מדברת אל רחשי ליבו והוא בז לה. הוא מעליב אותה ואת אמה, קורא לה בשמות גנאי ומקלל אותה. היא נסיכה, וכל שהיא מבקשת הוא לנשק אותו, להסתכל לו בעיניים והוא מסרב שוב ושוב. הפגיעה היא עמוקה, נפשית, בלתי נסבלת.

ריקוד של כוח, לא של פיתוי
פצועה ועגומה, מגיעה סלומה לפני אביה המלך. הורדוס, המבחין בחיוורונה ובשינוי שחל בה, מבקש ממנה לרקוד לפניו. אך סלומה חכמה. היא אינה מרקדת בחינם היא עורכת משא ומתן, מוודאת שאביה מחויב להבטחתו לפני שהיא מניעה רגל אחת. “ריקוד שבעת הצעיפים” הסוחף אינו מחוות פיתוי בלבד הוא אקט של כוח ושליטה.בתום הריקוד, היא דורשת את ראשו הכרות של יוחנן. הורדוס מתמרמר, מתחנן שתחזור בה אך הנסיכה הכריזמטית, שעבדיה ניצבים לצידה, אינה מוותרת ואינה מתכופפת.כשסלומה מקבלת את ראשו של יוחנן, היא מנסה לשוחח איתו. לומר לו שהכל יכול היה להיות אחרת. שהבוז וההעלבות הם שהביאו אותה לכאן. ובסוף היא מצליחה לנשק אותו על שפתיה. יש בסצנה הזו משהו מצמרר ועצוב במידה שווה: נסיכה חזקה, בעלת נוכחות בלתי מעורערת, שאבדה את שפיותה בשם אהבה ללא גבולות.

הפקה שמגיעה לגובה היצירה
הטקסט המבוסס על ויילד ועל שטראוס נפלא ומזכיר בכתיבתו את הכתיבה התנ”כית: קצבי, עמוס ומהדהד. התפאורה מרשימה, הקולות של הזמרים מושלמים. מארי ווב בתפקיד הראשי היא תופעה.מאז בכורתה בדרזדן ב-1905 נחשבת “סלומה” לאבן דרך בהיסטוריה של האופרה. המחזה של ויילד, שהוצג לראשונה בפריז ב-1896, הצית את דמיונו של ריכרד שטראוס, שכתב את האופרה כיצירתו השלישית. היא סימנה נקודת מפנה בדרכו האמנותית ואת פריצת הדרך הבינלאומית שלו. עם תזמור רחב ממדים, שפה מוזיקלית חדשנית ודרמה בלתי פוסקת, היא עוררה סערה מראשיתה, נתקלה בקשיי צנזורה ועודנה מטלטלת יותר ממאה שנה לאחר מכן.בהפקה משתתפים סולנים מישראל ומהעולם: מארי ווב בתפקיד סלומה, יונוץ פאסקו בתפקיד יוחנן, צ’ארלס וורקמן ווולפגנג שויינינגר בתפקיד הורדוס, נטשה פטרינסקי ועדנה פרוחניק בתפקיד הרודיאס. לצידם התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון, בניצוחו של דן אטינגר.

לכו לראות. יש מחיר לאהבה ושווה לראות אותו משולם על הבמה.
בית האופרה ע”ש שלמה להט (צ’יץ’)
כתובת: שאול המלך 19 תל-אביב








הוספת תגובה