סביב הולדתה של היצירה נקשר סיפור אישי קורע לב: לאחר מות אשתו ושני ילדיו, ובעקבות כישלון צורב של האופרה הקודמת שלו, ורדי השבור שקל להפסיק להלחין לנצח. לפי המסורת, היה זה הליברית של טמיסטוקלה סולרה שהונח בידיו, הצית מחדש את דמיונו והחזיר אותו אל שולחן הכתיבה. מתוך אותו טקסט צמחה אופרה שנשאה ממד פטריוטי ברור, ושיקפה את מילאנו של אותה תקופה, שנאקה תחת שלטון אוסטרי. ורדי לא העלה על דעתו שהיצירה הזו לא רק תסמן את חזרתו, אלא תרומם אותו למעמד של “מלך האופרה” ותפתח עידן חדש בהיסטוריה המוזיקלית.
היום, למעלה מ-180 שנה מאז אותה בכורה היסטורית, “נבוקו” שזכתה בצדק לכינוי “האופרה היהודית” עולה על בימת האופרה הישראלית בהפקה חדשה ורחבת יריעה, שנוצרה בשיתוף בית האופרה Minas Gerais מברזיל.
הדרמה המקראית פוגשת מציאות כואבת
עצם הישיבה באולם של בית האופרה היא חוויה בפני עצמה. עוד לפני שהצליל הראשון נשמע, אפשר להרגיש באוויר את הכוח והעוצמה של הקהל; האנשים הישובים באולם מייצרים אנרגיה מדהימה ותחושה של התרגשות קולקטיבית, מעין סערה שקטה של ציפייה שממלאת את החלל. התפאורה היוקרתית של ההפקה בונה על הבמה ממלכה שלמה, והתלבושות, המותאמות בדיוק לרוח התקופה, תורמות המון לאווירה המהפנטת ומכניסות את הצופה פנימה ברגע. חזון הבימוי של הבמאי היהודי ברזילאי אנדרה הלר-לופס (שרושם כאן סגירת מעגל אישית ומרגשת) בשילוב עם הניצוח המיומן של מאסטרו קרלו מונטנארו על תזמורת האופרה, התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון, מציבים במרכז את העוצמה האנושית של היצירה.
עלילת האופרה, הנפתחת בירושלים במאה השישית לפני הספירה, מציגה את בני ישראל המתפללים לישועה מול צבאותיו של נבוקו מלך בבל. כשהעלילה זזה לבבל ומאבקי הכוח בין האחיות פננה ואביגיל מתעצמים, האווירה היהודית הופכת מוחשית וכואבת במיוחד. המחשבה על מלך בבל שביקש להשמיד את העם יוצרת אצל הצופה המקומי תחושה נוקבת, כזו שגורמת לך לנוע באי-נוחות על הכיסא. זוהי קריאה עכשווית ונוקבת לסיפורם של פליטים וגולים המחפשים בית, שאי אפשר להתנתק ממנה. החוויה אמנם מרגשת, אך היא גם מכאיבה; קשה שלא לחשוב על כך שהעולם עדיין מסרב לאהוב יהודים, וכי האנטישמיות רק הולכת וגוברת מאז אירועי השבעה באוקטובר. מדהים ומצמרר לראות כיצד אופרה שנכתבה לפני כל כך הרבה שנים, מתאימה בצורה מדויקת, כמעט נבואית, לימינו אנו.
שירת ההמונים והקול האלוהי
הלב הפועם של האופרה הוא, ללא ספק, המקהלה,המשמשת כאן כקולו של עם שלם. שיא השיאים מגיע כמובן עם “Va, pensiero” (שירת העבדים העבריים). זוהי אינה סתם אתנחתא מוזיקלית, אלא תפילה של קהילה המחברת בין זיכרון, כאב וזהות. ברגע הזה, הקהל באולם עוצר את נשימתו. כל קולות המקהלה נשמעים כקול אחד אדיר ומאוחד שמצמרר את הגוף, בעוד הלב פועם בשקט מול השירה, ומקשיב לתדר החשוף של הכמיהה לחופש. הקטע, שהפך לתפילה אוניברסלית לחירות בכל רחבי העולם, מקבל כעת משמעות מקומית חשופה מאי פעם.
לצד העוצמה של המקהלה, אי אפשר שלא לדבר על הסולנים, ובפרט על דמותה של אביגיל. מדובר באחד מתפקידי הסופרן ה”רצחניים” והמאתגרים ביותר שנכתבו אי פעם, והסולנית שנכנסה לנעליה פשוט מגנטה את האולם. בלתי אפשרי היה להסיר ממנה את העיניים, והקול המושלם, הכמעט אלוהי שהביאה אל הבמה, העניק לדרמה של היצירה נפח בלתי נשכח. לצדה, נבחרת הסולנים כולה מיקולאי זלסינסקי ויונוץ פאסקו (נבוקו), פאבל פטרוב (ישמעאל), וזגן גזריאן וגודרג’י יאנלידזה (זכריה), רחל פרנקל ושי בלוך (פננה), ושאר חברי האנסמבל סיפקו ביצועים מוזיקליים עשירים ומרגשים.
בשורה התחתונה
“נבוקו” של האופרה הישראלית מוכיחה שגם אחרי כמעט מאתיים שנה, היא נותרה רלוונטית מתמיד. היא מזכירה לנו שהחומרים מהם עשויה האנושות,אגו, חרטה, שבר, אך מעל לכל כמיהה לבית ותקווה לחירות הם נצחיים. בהפקה הזו, הלב היהודי והמוזיקלי של ורדי לא רק מרעיד את הבמה, אלא נוגע בדיוק בנימים החשופים ביותר של הקהל, כאן ועכשיו.
לפרטים נוספים ורכישת כרטיסים: בקופת האופרה הישראלית
בית האופרה ע”ש שלמה להט (צ’יץ’)
כתובת: שאול המלך 19 תל-אביב
טלפון: 03-6927700
הוספת תגובה