שתי נשים עומדות בתוך שדה ורדים בבארי ומחייכות למצלמה. האדום כמעט מתפרץ מן התצלום, בתי הקיבוץ מציצים מאחור, והשמיים, בחסד נדיר, הם רק שמיים. אין בהם רמז לבאות, וגם לא בנשים, בוורדים או בצלם שלחץ על הכפתור. רק אנחנו מגיעים אל התמונה מאוחר מדי, עם כל מה שאנחנו כבר יודעים.אולי זה הדבר החזק ביותר בתערוכה, המתארחת באכסדרת בית האופרה: התצלומים אינם יודעים שהם היסטוריה. ילד מזנק ממקפצה ונשאר תלוי באוויר, איש עובד בשדה, ילדים משוטטים בין עשבים, אנשים מטפסים על סולמות במטע, רוכב נושא דגל, זוג מצטופף מול לוח המודעות. פעם אפשר היה לנהל קהילה שלמה באמצעות לוח וכמה נעצים, בלי 147 הודעות שלא נקראו.
על ההזמנה צועדים שלושה צעירים בשדה חיטה, חרמשים על הכתף, ומעליהם הפסוק כולו: ״הזורעים בדמעה, ברינה יקצורו״. היום קשה לקרוא את המילים בתמימות של פעם. 7 באוקטובר שינה אפילו את זמן העתיד של הפסוק.בארי עלתה על הקרקע ב־6 באוקטובר 1946, במוצאי יום הכיפורים, כחלק ממבצע 11 הנקודות. איש מאותם צעירים לא יכול היה לדמיין ששמונים שנה אחר כך יום ההולדת של הקיבוץ יעמוד צמוד ליום האבל הגדול בתולדותיו. 6 באוקטובר הוא תאריך של הקמה, שדות, בתים, ילדים ודורות. מיד אחריו מגיע 7 באוקטובר.אומרים בארי, ו־7 באוקטובר מגיע לפני הנקודה. שלוש שנים הספיקו כדי לתת למקום בן שמונים ביוגרפיה של יום אחד, ואיתה התמונות האחרות: הבתים השרופים, הממ״דים, הנרצחים, החטופים. התערוכה אינה מנסה להסיר אותן, אי אפשר וגם לא צריך. היא פותחת בהן חלון, ומחזירה לפריים את השדות, הבריכה, המטבח, הילדים ולוח המודעות, חיים שלמים שלא ידעו שיום אחד יביטו בהם מתוך ה״לפני״.
לתערוכה הזאת יש תאריך לידה משלה. ב־18 באוקטובר 2023, אחד עשר יום אחרי הטבח, העלה מלצר לרשת תצלום ישן מן הארכיון: זוג מול לוח המודעות בחדר האוכל. המבנה שבו צולם הפך לימים לביתה של גלריה בארי, וגם הוא נהרס באותה שבת. סופי ברזון מקאי, מנהלת הגלריה ואוצרתה, ראתה את הפרסומים והזמינה את מלצר לבחור מתוך ארכיון עצום. מכל השפע הזה הגיעו אל הקירות דווקא הרגעים הקטנים: גיזום וקציר, מדשאה, מטבח, ילדים ושמחות.בערב הפתיחה ישבו מול התצלומים רבים מאנשי בארי, והמרחק בין ארכיון לאלבום משפחתי התקצר באחת. מה שאני רואה כצילום, מישהו אחר מזהה כאדם. שביל הוא כתובת, בית הוא משפחה, ומטע מחזיק ריח וזיכרון שאף כיתוב אוצרותי לא יספק.כשהאופרה הישראלית הציעה לארח את בארי, סיפרה המנכ״לית טלי ברש גוטליב, הרצון היה לאפשר לאורחים לבחור מה הם רוצים לקבל מהבית. באופרה חשבו שאולי יבקשו זמר עברי. סופי ברזון מקאי חסכה את ההתלבטות: ״אנחנו רוצים אופרה״. כשבארי מבקשת אופרה, בארי מקבלת אופרה.
הסופרן טל גנור והמצו־סופרן ענת צ׳רני, בליווי הנבלאית גתית בועזסון, עברו בין ״ליל כוכבים״ של דביסי, ״מחר״ של ריכרד שטראוס ו״דואט הלילה״, הברקרולה מתוך ״סיפורי הופמן״ של אופנבך, לצד שירי ערש מוכרים מן הילדות. דביסי הביא את הכוכבים, שטראוס הבטיח ״מחר״ ואופנבך את הלילה. בערב כזה, גם תוכנייה תמימה מתחילה להישמע כאילו מישהו ערך אותה עם חוש אירוני מפותח.הקולות מילאו את האכסדרה, צלולים ושמימיים לרגע, וברגע אחר קרובים כל כך לזעקה עד שההבדל נעשה מיותר. הנבל המוזהב ניצב מול תצלום בשחור־לבן של איש בשדה, ומיתריו חצו את גופו כמו קווי חריש. בארי הביאה לאופרה אוהלים, מטעים, סירי מטבח ובריכה, והאופרה הוציאה בתמורה את הנבל. השידוך המוזר הזה עבד כבר מן הצליל הראשון.בהמשך עלינו לקומה השנייה. השירה והנבל ליוו אותנו במעלה המדרגות, ובבר נמזגו בנדיבות יינות יקב בארי. לא הייתה זו לגימת הנימוס המקובלת של פתיחות תערוכה, שבה בודקים את הכוס מול האור כדי לוודא שנמזג בה משהו. בארי הייתה על הקירות, בכוסות, בקהל. המוזיקה לא מיהרה לעזוב.
לאופרה יש יתרון שהחיים מסרבים להעניק: גם הטרגדיה הגדולה מגיעה בסוף אל הקידה. האור נדלק, המבצעים חוזרים לבמה והקהל יודע שהגיע הסוף. בבארי איש לא כתב ליברית, והמסך לא ירד.בשנים האחרונות הגיעו לבארי רבים כדי לראות, לשמוע ולהבין מה קרה שם. הפעם, כפי שאמר גל כהן, מזכיר הקיבוץ, התנועה הפוכה: ״בארי מגיעה אליכם״. ״החיים האלה הם לא הערת שוליים לסיפור של 7 באוקטובר, אלא הם הסיפור שלנו בעצם״. היא מגיעה עם התרבות, היצירה והזהות שלה, כ״מקום שמתגעגע למה שהיה ובאותה נשימה עובד קשה מאוד שיהיה טוב פה״. גם בחירת המקום אינה מקרית: בית שבנוי כולו על קול מארח קהילה שמבקשת, סוף סוף, להישמע אחרת, לא רק דרך האסון שלה, אלא דרך השירים, השדות והשמחות שקדמו לו ושעוד יבואו.
שנים קראנו לאזור הזה ״עוטף עזה״. בשלוש השנים האחרונות נדמה ש־7 באוקטובר הוא שעוטף את בארי בתודעה שלנו. אולי אחת המשימות הקשות של הזיכרון היא לשאת את העטיפה הזאת בלי להפוך אותה לעור. ואולי הגיע הזמן שהמילה ״עוטף״ תחזור יום אחד לתאר גיאוגרפיה, ולא גורל.בסוף השירה נשמעו מחיאות כפיים. באופרה הן מסמנות בדרך כלל שהטרגדיה הסתיימה. הפעם הן נשמעו אחרת. בבארי המסך עוד לא ירד, אבל החיים, בעקשנותם הלא אופראית, ממשיכים.
אוצר: גלעד מלצר
שעות פתיחת האכסדרה בין התאריכים 6-20 באוקטובר 2026 בין השעות 10:00-20:00
האופרה הישראלית
שד’ שאול המלך 19 תל אביב
הוספת תגובה