נטלי מגיעה למרכז שיקום כשהיא נושאת בתוכה לא רק גוף שנפגע, אלא גם זעם. זעם על מה שאבד, על מי שהייתה, על החיים שממשיכים בחוץ כאילו דבר לא קרה. דווקא שם היא פוגשת את יוסף, סניטר צעיר מכפר ערבי מחוץ לקו הירוק שמטפל בה בשקט יוצא דופן. הוא אינו מנסה לתקן אותה, אינו נבהל מהכעס שלה ואינו דורש ממנה להיות חזקה. הוא פשוט נשאר.
ובתוך המקום שבו הגוף מוגבל, נוצר ביניהם מרחב של חופש. חופש לאהוב, חופש להתקרב, חופש לגעת, חופש לחוש עוררות וחופש מחודש לבחור בחיים ללא מגבלות של לאום ופערים פוליטיים. זהו אולי יופיו הגדול של מים רבים, שהוא מזכיר לנו שלעתים דווקא כשהחיים מצמצמים אותנו, משהו אחר בתוכנו מבקש להתרחב. הקשר בין נטלי ליוסף נבנה מעבר להגדרות של מטפל ומטופלת, יהודייה ופלסטיני, אישה התלויה באחר וגבר שתפקידו לסייע לה. לרגעים הם מצליחים לברוא לעצמם אי קטן שבו הזהויות שהעולם כופה עליהם נחלשות, ושני בני אדם פשוט רואים זה את זו.
אבל המציאות אינה נשארת מחוץ לדלת. החברה, המשפחה, הפוליטיקה והפחד מפני מי שחוצה את הגבולות המוכרים חודרים אל המרחב האינטימי שנוצר ביניהם. וכאן הסרט הופך מסיפור שיקום לסיפור עמוק יותר על גבולות: אלה שהגוף מציב לנו, אלה שהחברה מציבה לנו, ואלה שאנחנו מעזים לחצות.השחקנים עושים עבודה יפה וגם שמו של הסרט מקבל משמעות יפה. מים יכולים להטביע, אבל הם גם יכולים לשאת. הם יכולים להיות המקום שבו הכול השתנה, ובאותה נשימה לסמל תנועה, חיים והתחדשות.
מים רבים הוא סרט על גוף שאיבד את החופש שלו ועל נפש שמסרבת לוותר עליו. ובעיקר, זהו סרט שמזכיר כי לפעמים האדם שמושיט לנו יד אינו מגיע מהמקום שממנו ציפינו. ולפעמים, דווקא אחרי הנפילה הגדולה, אנחנו מגלים בתוכנו דרך חדשה לשחות. מעבר להיותו סרט נוגע ללב ורגיש הוא גם נוגע בסכסוך הישראלי ערבי מנקודת מבט מסקרנת שמזכירה לנו שכולנו בני אדם ושהבחירה להתקרב נמצאת בתודעה שלנו.
ורד גרנדיר – מגישת הפודקאסט ללטש את היהלום, כותבת תוכן ויועצת ארגונית וזוגית
הוספת תגובה