העלילה מתרחשת באלג’יר בשנת 1938. מרסו הוא פקיד צעיר ושקט, החי את חייו כמעט ללא תגובה רגשית נראית לעין. כאשר אמו מתה הוא מגיע להלווייתה, אך אינו בוכה. למחרת הוא כבר מבלה עם מארי, עמיתה לעבודה שעמה הוא מנהל קשר רומנטי. בהמשך שכנו רמון גורר אותו אל תוך הסתבכות שמסתיימת ביום לוהט על חוף הים ובמעשה אלים ובלתי הפיך. מכאן הופך הסרט מסיפור על אדם מנוכר לסיפור על חברה המבקשת לשפוט לא רק את מעשיו של אדם, אלא גם את רגשותיו.
וזו אולי השאלה המרתקת ביותר שאוזון מניח לפנינו השואלת האם אדם חייב להרגיש כפי שהחברה מצפה ממנו להרגיש? נדמה שבמהלך המשפט מרסו נשפט לא רק על הפשע שביצע, אלא גם על כך שלא בכה על אמו, שלא הפגין צער כן, שלא אהב בדרך המקובלת ושלא סיפק לסביבתו את המחוות הרגשיות שהיא דורשת ממנו.את מרסו מגלם בנז’מן וואזן, וזהו משחק מרשים דווקא משום שהוא מאופק מאוד ונטול משחק במובן המקובל. וואזן אינו מנסה להפוך את מרסו לחביב או לעורר כלפיו חמלה. פניו חתומות, גופו לעיתים כמעט פסיבי, קולו מאופק והמבט שלו כמו חולף דרך האנשים שמולו. האיפוק הזה מסוכן לשחקן ודמות אדישה עלולה להפוך בקלות לדמות שטוחה. אלא שוואזן מצליח לייצר מתחת לפני השטח מתח מתמיד. אנחנו מחפשים סדק בפניו, רגש קטן שיסביר לנו מי האיש הזה והוא מסרב להעניק לנו תשובה פשוטה. וואזן אף זכה בפרס לומייר לשחקן הטוב ביותר על הופעתו בסרט.
לצדו, רבקה מרדר כמארי מביאה אל המסך איכות הפוכה: חום, חיוניות ותשוקה לחיים. המפגש ביניהם מדגיש עוד יותר את המרחק של מרסו מן העולם. גם פייר לוטן ודני לבאן נמנים עם צוות השחקנים, וכל אחד מהם תורם למעטפת האנושית שבתוכה נחשפת חריגותו של הגיבור.אבל אוזון אינו מסתפק בשאלה הקיומית. הבחירה למקם מחדש במרכז הפריים גם את המציאות הקולוניאלית של אלג’יר מעניקה לסיפור בן יותר משמונים השנים שכבה עכשווית. בעיבוד שלו יש גם מבט אל החברה האלג’יראית ואל דמויות שנותרו ברומן המקורי בשוליים; בין היתר נוספה דמות של אחותו האבלה של הערבי שנהרג.הצילום של מאנו דאקוסה הוא אומנותי ומצולם בשחור לבן עם ניחוח תקופתי ומעניק לסרט יופי מוקפד, אך זהו יופי שאינו מרגיע. האור, החום והמרחבים הופכים כמעט לדמויות בפני עצמן. אוזון אינו מנסה להסביר את מרסו אלא משאיר אותנו מולו בדיוק במקום הלא נוח שבו קאמי ביקש להציב את קוראיו.
“הזר” הוא סרט על אדם שאינו מוכן לזייף רגש כדי להשתייך. ודווקא משום כך הוא מעורר שאלה שנשארת איתנו הרבה אחרי שהמסך מחשיך. מה מפחיד אותנו יותר? האם אדם שעשה מעשה נורא, או אדם שמסרב להעמיד פנים שהוא מרגיש את מה שאנחנו חושבים שהוא אמור להרגיש.זהו ללא ספק עיבוד יפיפה ואיטי ליצירה ותיקה עם פרשנות עכשווית שמהדהדת שאלות רבות.
ורד גרנדיר – מגישת הפודקאסט ללטש את היהלום הפנימי, כותבת תוכן ויועצת זוגית
הוספת תגובה