בפסטיבל הסרטים בחיפה אנחנו פוגשים את סרטו של אנדריי זבייגינצב שהוא במאי מוערך מאוד שיודע היטב מה הוא עושה לצופה שלו. הוא אינו ממהר. הוא מתבונן. הוא מאפשר לשתיקות לדבר, למבטים להסגיר את מה שהמילים מסתירות ולחללים הקרים להפוך בעצמם לדמויות בסיפור. נדמה שבכל פריים שלו מסתתר משהו נוסף, משהו שלא נאמר בקול אבל מורגש היטב מתחת לעור.במרכז הסרט נמצא גלב, איש עסקים מצליח שחי בתוך עולם שנראה מוגן היטב. יש לו מעמד, משפחה, כסף, בית וחיים שבנה לעצמו. אבל המציאות של רוסיה בשנת 2022 מתחילה לדפוק בדלת, ומהר מאוד מתברר שאין באמת דלת חזקה מספיק כדי להשאיר אותה בחוץ.
כאשר הוא נקרא לפגישה עם ראש העיר ומתבקש להתמודד עם דרישה הקשורה בגיוס גברים לחזית, מתחילה להתגלות המלכודת. מכאן והלאה השאלה כבר איננה רק מה יעשה גלב, אלא מה אנחנו היינו עושים במקומו.וכאן טמון כוחו הגדול של הסרט כי קל מאוד לדבר על מוסר כאשר המחיר משולם בידי מישהו אחר. הרבה יותר קשה להיות מוסרי כאשר הבחירה מאיימת על הבית שלך, על הפרנסה שלך, על המשפחה שלך ועל החיים שבנית.זבייגינצב אינו מעניק לגיבור שלו הנחות, אבל גם אינו הופך אותו לקריקטורה של אדם רע. הוא מתעניין באזור האפור. באותו מקום מסוכן שבו בני אדם מתחילים להסביר לעצמם מדוע אין להם ברירה. ושם, בדיוק שם, נולדת אחת השאלות המטלטלות של הסרט והיא כמה פעמים אנחנו אומרים שלא הייתה לי ברירה, כאשר למעשה הייתה לנו ברירה. פשוט לא אהבנו את המחיר שלה.
הבימוי כאן ראוי לשבחים מיוחדים. זבייגינצב מוכיח שוב שבמאי גדול אינו חייב לצעוק כדי לזעזע. להפך. ככל שהוא שקט יותר, הסרט נעשה מאיים יותר. הוא יודע להחזיק את הצופה בתוך סצנה עוד כמה שניות מעבר לנוח, לאפשר למתח להצטבר ולהפוך את היומיום למשהו כמעט מאיים. הוא סומך על האינטליגנציה שלנו ולא מסביר כל רגש וכל החלטה.גם המשחק פועל באותה רוח של איפוק. דמיטרי מזורוב מגלם את גלב בלי לנסות להתחבב עלינו. דווקא הריסון שלו מאפשר לנו לראות כיצד אדם שהיה בטוח במקומו בעולם מתחיל להיסדק מבפנים. הדמויות שסביבו מעצימות את התחושה שהסיפור הפרטי הזה גדול בהרבה ממשפחה אחת.
ושמו של הסרט, מינוטאור, מרחף מעל לכל.במיתולוגיה המינוטאור הוא המפלצת הכלואה במבוך. אבל בסרט הזה לא בטוח כלל מי המפלצת ומי כלוא. האם המפלצת היא המשטר, המלחמה, הכוח, הפחד, האנוכיות, ואולי המפלצת האמיתית נוצרת דווקא ברגע שבו אדם מפסיק לראות את האדם האחר ומתחיל לראות בו מחיר שהוא מוכן לשלם?זבייגינצב יוצר קולנוע שאינו מסתיים עם כתוביות הסיום. הוא ממשיך לעבוד בתוכנו.
מינוטאור אינו סרט קל, וטוב שכך. הוא מטריד, חכם, קר ומדויק, ובעיקר הוא מחזיר לקולנוע את אחד מתפקידיו החשובים ביותר והוא לא רק לספר לנו סיפור, אלא לגרום לנו לשאול את עצמנו מי אנחנו בתוך הסיפור הזה. וכשיוצאים מהאולם נשארת שאלה אחת:אם כולנו חיים בתוך מבוך, האם אנחנו באמת מחפשים את הדרך החוצה, או שכבר התרגלנו לחיות לצד המינוטאור?
ורד גרנדיר – מנחת הפודקאסט ללטש את היהלום, יועצת זוגית וארגונית וכותבת תוכן
הוספת תגובה