היא גם כותבת מגיל צעיר ומוקסמת מהנפש האנושית. מהסודות שהיא מסתירה, מהסתירות שהיא מכילה, ומהיופי שבמורכבות שלה. דרך הספרות והתיאטרון היא צוללת לעומק הדמויות ומחפשת את הרגעים השבריריים שמעצבים אותן. היא מאמינה שבעולם הבדיון נפתחות אפשרויות שהמציאות לא תמיד מאפשרת, מרחב שבו האומנות הופכת למראה כנה ואכזרית של מי שאנחנו באמת.
בימים אלה רואה אור ספר אופטימי ומיוחד מאוד שכתבה, על הבחירות שלנו כבני אדם בחיים, ועל המחשבה שיש לנו שליטה בחיינו – אם רק היינו עושים את הבחירה הנכונה. “הרעיון של יצירת עולמות מקבילים נולד מתוך חוסר מעש – מתוך הצורך לדמיין מציאות אחרת”, היא מסבירה לנו בריאיון. “הגיבורים בספרי מייצגים שני צרכים עמוקים של הנפש: תשוקה מצד אחד, ויציבות מצד שני. כל אחד מהם מושך את נאיה למקומות אחרים”. “דמייני שקבלת הזדמנות שנייה“, הוא ספר הביכורים שלה, שרואה אור בהוצאת קינמון, והוא שופך אור על היכולת שלנו בשליטה על חיינו, ומעלה שאלה פילוסופית חשובה: האם בהכרח יש דבר כזה, בחירה נכונה?
ליחן, ספרי קצת על עצמך ועל הבית שבו גדלת – איך הבית והילדות עיצבו אותך להיות האדם והיוצרת שאתה היום?
“מאז שאני זוכרת את עצמי אני מסתובבת עם מחברת וכותבת. בכיתה ב, ניסיתי את כוחי בשירה ולאט לאט הצטברו המילים לסיפורים, לאגדות. גדלתי בבית מלא ספרים, עם אמא שעודדה אותי כל הזמן להביע במילים. סבתי, שעלתה מרומניה, שמרה בביתה בבת ים אוצר של ספרי ילדים ונוער בעברית – וכך כל קיץ הייתי מחפשת גנזים חדשים להביא הביתה לחיפה, ונהנית מהתרגומים הישנים של ספרי הילדים שהכניסו אותי לעולמות קסומים. אני זוכרת את עצמי כילדה, מתרוצצת עם אחיי הקטנים וחבורה של חברות וממציאה איתם מציאות אחרת.
גדלתי בחיפה, עם הנופים מלאי הטבע, חצרות ירוקות וים שרק מחכה שנקפוץ אליו בקיץ. היופי בחיפה היא התחושה הזאת של סובלנות, אוכלוסיות רבות: חרדים, כיפות סרוגות , ערבים וחילונים שנפגשים ביחד באותם חנויות, אותם קניונים, בלי שהשוני החזותי מעוררת התרגשות מיוחדת. הייתי ילדה מאוד מופנמת, שקטה שאוהבת להביט ולחלום, ומעלה את החלומות שלה על הדף הלבן, אולי זאת הסיבה שמהר מאוד מצאתי את עצמי בתיאטרון, כמקום נוסף להבעה עצמית”.
“אני מביאה מבט חד ובלתי מתפשר על המציאות הנשית, ומנסה לחשוף את השכבות המורכבות של זהות, גוף, יחסי כוח ומאבקים הן הפנימיים והן החברתיים”
איך העיסוק שלך משפיע על הכתיבה שלך?
“אני מלמדת תיאטרון ובעלת תואר שני בפסיכודרמה. עם השנים מצאתי את עצמי מתמקדת יותר ויותר באימפרוביזציה ככלי שמאפשר לתלמידיי לבחון את המציאות בדרך אחרת. יש עוצמה באימפרוביזציה שפותחת אפשרות נוספת להתמודדות עם מצבים מורכבים בחיים. ולצד זה, יש את התיאטרון עצמו כמרחב להביא את הבדיון והסיפור במלוא כוחם.אני נהנית ללמד, ולחשוב על האפשרויות הרבות הטמונות בכל סיפור ומחזה שעולה על הבמה. היופי הוא בלקיחת הסיטואציה הסיפורית והפיכתה לשיחה חיה בין אנשים. אני חושבת שהכתיבה שלי מושפעת עמוקות מהקשר הזה – בין ראיית הדרכים השונות שאליהן יכולות הדמויות לפנות, לבין הצורך להביא את הקסם של הדיאלוג האנושי אל תוך הסיפור הכתוב.”
כתבת ספר מאוד יוצא דופן, מה האני מאמין שלך והערכים שלך שמשתקפים מתוכו?
“בוודאי, אני חושבת שכל פרק בספר נועד להביא את הקורא אל הדילמות שלו בחיים, לאפשר לו לראות את המצב מנקודת מבט מעט אחרת. הפסיכודרמה פועלת באופן דומה: בטיפול הקבוצתי אתה צופה בסיפורו האישי של אדם אחר ותוהה על עצמך. לכל אדם יש סיפור שרק הוא מכיר מבפנים. אחד הערכים המרכזיים שמנחים אותי, בחיים ובכתיבה, הוא האמונה שאין דרך אחת נכונה. גדלתי בחיפה, עיר שלימדה אותי מגיל קטן שאפשר לחיות לצד שוני, שמציאות אחת יכולה להכיל סיפורים רבים ושונים. את הערך הזה הבאתי לתוך נאיה: היא אינה בוחרת בין טוב לרע, אלא בין אפשרות לאפשרות – וכל אחת מהן אמיתית ולגיטימית.
ב”דמייני שקיבלת הזדמנות שנייה” עוברת נאיה תהפוכות רבות – כל צעד וכל בחירה שלה מעלים נקודות למחשבה גם עבור הקורא. לנאיה ניתנת המתנה שלרובנו אין: לראות מה היה קורה בדרך האחרת, זו שלא בחרה. ערך נוסף שחשוב לי מאוד הוא החמלה העצמית. אני רואה אותו הרבה בעבודה עם תלמידיי, באופן שבו אנשים שופטים את עצמם בחומרה על הדרכים שלא בחרו, המעשים שלא עשו. נאיה מקבלת מתנה נדירה: ההוכחה שגם הדרך האחרת הייתה מורכבת. היופי שניסיתי לשקף בספר הוא שכל דרך שבה נבחר נכונה לנו באותו רגע – ועם זאת, כל דרך מקדמת אותנו לחלומות שלנו, על אף האתגרים השונים שבה. ואולי זה הדבר שאני הכי רוצה שהקורא ייקח איתו – קצת יותר רוך כלפי הבחירות שעשה.”
איך היית מאפיינת את הכתיבה שלך?
“הכתיבה שלי עוסקת בניסיון הנשי, בקולות של נשים ובחוויות שלעתים קרובות נדחקות לשוליים של השיח הספרותי. אני מביאה מבט חד ובלתי מתפשר על המציאות הנשית, ומנסה לחשוף את השכבות המורכבות של זהות, גוף, יחסי כוח ומאבקים – הן הפנימיים והן החברתיים. הכתיבה שלי עכשווית ומושרשת במציאות החיים של נשים בישראל של היום. עם כל הבחירות והאתגרים שעומדים מולן: קריירה ועבודה, ילדים וזוגיות, והשאלה התמידית כיצד מחזיקים את כל אלה יחד מבלי לוותר על עצמך.עבורי, לכתוב על נשים פירושו לא לרכך ולא להסתיר, אלא להאיר בדיוק את מה שרגילים להשאיר בצל”.
מה קיווית שהספר הזה יהיה עבור מי שקורא בו?
“אני מקווה שמי שיקרא את הספר, דבר ראשון יחייך. שייזכר במקומות שהיו לו קשים וימצא בדפים קצת נחמה וחמלה עצמית. ובעיקר, שייצא עם המחשבה על היופי שבאפשרויות הרבות והשונות שיש לנו בחיים. ההבנה שאין דרך אחת סלולה שמקבעת אותנו, ושתמיד אפשר למצוא אפשרות אחרת שתתאים לנו יותר, שתרגיש נכונה יותר לאותו רגע.אני חושבת שספרות טובה לא נותנת תשובות, היא שואלת שאלות.אם קורא יסגור את הספר ויתחיל לשאול את עצמו שאלות שלא שאל קודם – על הבחירות שעשה, על אלו שלא עשה, על מה שעוד אפשרי? זאת בשבילי ההצלחה הגדולה ביותר. לא צריך להסכים עם נאיה, לא צריך לאהוב כל בחירה שלה. מספיק שהיא תגרום לקורא לשבת רגע עם עצמו ולחשוב: ומה אני הייתי עושה?”
למי הספר שלך מתאים, לדעתך?
“הספר ידבר, אני חושבת, לכל מי שמחפש את דרכו – אך בעיקר לנשים. לנשים שמגדלות ילדים או חולמות עליהם, לנשים שאוהבות וחולמות, לנשים שמוצאות את עצמן לפעמים חיות מתוך הדרך הסלולה שנקבעה להן . על ידי החברה, על ידי בן הזוג, על ידי הבחירות שעשו בתחילת דרכן.ולפעמים, פשוט מפני שבמרוצת החיים שכחו לשאול את עצמן את השאלה הכי פשוטה והכי קשה: מה אני רוצה? מה אני מדמיינת שיהיה לי הכי טוב?”
מה את חושבת שיש ביכולתה של כתיבה וקריאה לחולל עבור אדם? ובממד הפילוסופי?
“בכתיבה יש יכולת לעורר את הנפש הפנימית. לפעמים למודעות לדברים הנסתרים מאיתנו, ולפעמים להיפך, להרחיק אותנו מדברים שאנחנו מעדיפים להסתיר מעצמנו. לספרות יש, בעיני, כוח של ממש לשנות תפיסות- לגרום לקוראים להשתנות, גם אם במעט, גם אם רק בבניית אמונה קטנה. אבל דווקא מתוך אותה אמונה קטנה יכול לצמוח רצון לשינוי.אני עצמי חוויתי את זה כקוראת לא אחת, ספרים שפגשתי בזמן הנכון שינו משהו בתוכי. לא בצורה דרמטית, לא בבת אחת, אלא כמו אבנים קטנות שמסדרות את עצמן לאט לאט למסלול חדש. נתנו נקודת מבט אותו אליה לא הייתי מודעת. זאת הסיבה שאני כותבת, התקווה שגם הספרים שלי יהיו עבור מישהי אותה אבן קטנה.”
אם היו מאפשרים לך לחזור בזמן, האם יש נתיב בחייך שהיית פונה בו לשביל אחר?
“שאלה קשה. הרבה פעמים מצאתי את עצמי בצמתים שונים של חיי תוהה, מה היה קורה אילו לא המשכתי את התואר בכלכלה? אילו לא נכנסתי לעבוד במשרד החינוך? כיצד היו חיי נראים אחרת, מה הייתי מרוויחה ומה מפסידה? ולפעמים השאלות הן לא על בחירות שעשיתי, אלא על נסיבות שלא היו בשליטתי כלל, משפחתו של בן זוגי נפגעה קשות בפיגוע במצה. אני לא יכולה שלא לתהות כיצד היו חיינו המשותפים נראים אילו אותו אסון לא היה קורה”.
איזה חלום לא הגשמת עדיין?
“אני מאמינה שסיפורים טובים מחפשים את הבמה הנכונה עבורם ,ואני מרגישה שהסיפור של נאיה עוד לא סיים את דרכו.אני מאוד רוצה להפוך את “דמייני שקיבלת הזדמנות שנייה” להצגה או לסרט. המעבר ממדיום ספרותי להצגה מביא לקהל חיבור מסוג אחר , אני סקרנית לדמיין את נאיה מדברת מולי ולא רק בראשי, לראות את דמויות הספר נושמות ויוצרות את הדיאלוגים שלהן על הבמה. ומשם, ליצור שיח עם הקהל על החיים כמרחב של בחירה – הדרכים השונות שאפשר ללכת בהן. אולי אפילו הרצאות פתוחות לקהל שיעלו את שאלת הבחירה בחיינו”.
“בכתיבה יש יכולת לעורר את הנפש הפנימית. לפעמים למודעות לדברים הנסתרים מאיתנו, ולפעמים להיפך, להרחיק אותנו מדברים שאנחנו מעדיפים להסתיר מעצמנו”
מה מעורר בך פחד?
“המלחמות הרבות סביבנו, חוסר היציבות של המציאות שבה אנחנו חיים. הפחד הגדול שלי הוא שמשהו יקרה לאחד מבני משפחתי. אותו חשש עמוק שמלווה כל אחד מאיתנו בתוך חוסר הוודאות הזה שהפך לחלק מחיינו היומיומיים.בתקופות כאלה אני מוצאת את עצמי חוזרת לדף הלבן יותר מתמיד. הכתיבה היא המקום שבו אני יכולה להחזיק את הכאוס, לתת לו צורה, לעשות ממנו משהו. אולי זו הסיבה שסופרות כותבות בזמן מלחמה, לא למרות הפחד, אלא בגללו.אני חושבת שהמציאות הישראלית של היום חדרה לספר גם בלי שתכננתי. נאיה גם היא חיה בישראל, אומנם לפני הקורונה, לפני ה7.10 אבל השאלה שלה, איך ממשיכים לבחור ולחלום כשהכל מרגיש לא וודאי, היא השאלה שאני שואלת את עצמי כל יום.”
מה גורם לך להרגיש משמעותית עבור אחרים?
“המשמעות הגדולה ביותר עבורי היא ברגעים שבהם אני מלמדת, לראות את מבט ההבנה, הניצוץ והרגיעה שעולה לילד שהבין שה”טעות” היא חלק בלתי נפרד מההצגה.המתנה הזאת , להיות חלק מחייהם של כל כך הרבה ילדים, לגרום להם לפתוח את דרכי החשיבה שלהם למקומות חדשים. היא זו שממלאת אותי מחדש בכל פעם.אני מאמינה שכך יהיה גם עם הספר. אותו ניצוץ של הבנה, אותה תחושה שאפשר לראות את החיים אחרת, לזוז ממקום שנדמה היה קבוע – לזה אני מחכה. לרגע שבו קוראת תסגור את הספר ותרגיש שמשהו בה זז.”
דמייני שקבלת הזדמנות שנייה, הצצה לספר:
ונאיה, שנשארה פתאום לבד, חיפשה עם מי היא יכולה לתקשר. וככה,
בהחלטה של רגע, בלי שום כוונה נוספת, החליטה לחבור לגיל, שישב
בצד לבדו.
הוא סִיקרן אותה. אם דיברו איתו על נושאים כלליים, אחד על
אחד, היו פניו כמו מצטמצמות. הוא ענה בעדינות, לא הביט בעיניים.
אבל ברגע שהתחיל לדבר על במת הדיבייט הוא תפס ביטחון, חייך
לקהל, זקף ראש. הוא ריתק את הקהל, עשה הכול כדי לשכנע שדעתו
נכונה יותר, ענה לקבוצה היריבה על נתוניה, וכמו בכישוף שכנע את
השופטים בצדקתו. כל עוד הוא עטה את פניו המצומצמות, היא יכלה
לכעוס עליו ולהתעלם ממנו. לעומת זאת, ברגע שהיה על הבמה —
עיניה לא משו ממנו, היא הוקסמה בדיוק כמו שאר צופי הדיבייט,
מקווה בעומק ליבה שברגע הסיום יונח מבטו עליה.
“אז מה אתה לומד?” התיישבה על הכיסא הסמוך אליו.
“משפטים,” ענה לקונית.
“מתאים לך. אני מדמיינת אותך בקלות עומד על הדוכן ונואם.”
נראה שתגובתה הביכה אותו. הוא פשוט הנהן והפנה את מבטו ממנה.
“אתה לא חושב ככה?”
“מצד אחד, אני כל יום שואל את עצמי אם לא טעיתי. מצד שני,
רוב העבודה של עורכי דין מתבססת בעיקר על עבודה משרדית, לא
חייבים לעמוד תמיד מול בית המשפט.”
“אמיתי? אתה מעולה בזה!” זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא
הרים את עיניו והביט בה ישירות. הוא חייך בביישנות. היא יכלה
להישבע שהוא ממש הסמיק. הוא הניע את ידיו בתנועת ביטול עדינה
של דבריה.
באותו רגע זה היכה בה: הבחור הגמלוני והלא מודע לעצמו מרתק אותה.
הספר “דמייני שקבלת הזדמנות שניה” רואה אור בהוצאת קינמון וזמין בכל החנויות, האתרים והפלטפורמות
הוספת תגובה