לראשונה מזה עשרות שנים, מדינת ישראל נמצאת בעימות ישיר מול מדינה ערבית ריבונית. לא עוד סבב מול ארגון טרור, אלא בנוסף התמודדות מול איום גרעיני ממש וחזית בין מדינות, עם השלכות כבדות משקל. ובזמן שבחזית פועלים בגבורה כוחות ההגנה וההצלה, האזרחים בעורף חווים ימים של סטרס קיומי עמוק, פחד אינסופי, עצב תהומי מהחדשות הנוראיות של עוד ועוד פצועים, הרוגים והרס.
אנחנו מוצאים את עצמנו בתוך תמונה שלא ביקשנו להיות בה:
רחובות ריקים, עסקים סגורים, פחד מוחשי לצאת מהבית,
אזעקות שמרעידות את הקירות, את המיינד ואת הגוף.
חדשות בלתי פוסקות על הרוגים, פצועים, הרס.
והלב מוצף, מוצף, מוצף.
אז מה עושים כשאי אפשר לעשות כלום?
לפעמים, לא צריך הרבה.
לא פתרון. לא תוכנית. לא שליטה.
רק משהו אחד קטן, פשוט ואמיתי: לנשום.
נשימה מודעת העוגן הרגשי הכי זמין שיש
ברגעי סטרס, הנשימה שלנו משתנה מתקצרת, נתקעת.
וזה סימן.
סימן לגוף שהסכנה כאן, שהכול במצב חירום.
אבל כשאנחנו עוצרים ובוחרים לנשום עמוק, אנחנו בעצם שולחים לגוף מסר אחר: “יש לי אותך. את/ה לא לבד.”
כך תעשו את זה:
- שימו יד על הבטן.
- קחו אוויר לאט דרך האף עד שהבטן מתמלאת.
- החזיקו את האוויר לשנייה.
- נשפו באיטיות דרך הפה.
- חזרו על זה 4–5 פעמים.
זה לא קסם. זו קרקע. וזה חשוב כדי לשחרר חרדה ומחשבות שאינן מקדמות אותנו.
ומה עוד חשוב לזכור?
הלב שלנו עם כל מי שנפגע, ועם משפחות הנספים, תפילה עמוקה לשמירה על כוחות הביטחון וההצלה שלנו שנמצאים שם יום ולילה.
תזכורת עדינה: גם אם אתם מרגישים לבד אתם לא לבד. דברו. שתפו. התחברו.
אם הכתבה הזו נגעה בכם, אל תשאירו אותה רק לעצמכם.
קחו רגע לנשום יחד, שלחו מילה טובה למישהו שצריך,
ותזכרו: גם מעשה קטן הוא חלק מחוסן גדול.
הוספת תגובה