מתוך הכאב: המופע PALETINA נולד בצל המלחמה – בימוי: איציק ג’ולי

כשהגיע הרגע, בכוונה או שלא, נלקחנו מטה דרך מדרגות בטון צרות וכמעט הרגשתי את הפחד שבלהילקח מטה למנהרה. שלוש דמויות שונות הזכירו לי את התחושות ששטפו אותי עם פרוץ המלחמה מהיום השביעי הוא באוקטובר. הזדהיתי. השיתוק הראשוני, הכאב שמציף את כל הגוף, חוסר האונים. להיות מואשם ברחבי הרשת, ע”י שונאינו, שופטינו, אויבינו. הלם מכמות השנאה כלפינו השורצת בעולם. ידענו שהיא קיימת אבל לא תיארנו עד כמה.

האשמות נחרצות מאמנים מפורסמים, מאנשים נאורים. הצורך לצאת להגנת המולדת, העם, המדינה, להילחם ולהסביר, להציג עדויות – תראו מה עשו לנו !!לחפש חמלה, אמפטיה, רחמים. התחושה שבליפול על אוזניים ערלות, שאין עם מי לדבר, אין את מי לשכנע, אין שיח, אין הבנה, אין הזדהות.

אולי זה בכלל מגיע לי? למה אני לא ראוי לאהבה פשוטה ללא אשמה וללא שייכות היסטורית? לנשיקה פשוטה, של גוף לגוף? להיות יהודי. להימנע שנים מכל סוג של שייכות, אבל לחבק אותה כשהיא יכולה להושיע אותי. תודה לאל?

דתי / חילוני

ימין / שמאל

אמת / שקר

האם הצדק עומד לצד מי שדובר אמת? להיות צודק או להיות חכם? מה זה טוב ומה זה רע? ואיך המילים האלו יכולות בקלות לצאת מהקשרן, להיות מחוללות ולהתעוות.

על רוע…

להיוולד לרוע.

לינוק רוע.

לזיין מתוך רוע.

מה שהיה אמור להיקרא ולהיות “מעשה אהבה”.

המופע מציג מונולוגים זועקים, הנעים במרחב בינינו. שחור שמתעטף בשחור בשקיפויות שונות ומוצא בו נחמה. וידאו ארט מרחוב עזה ביפו מדגיש את התהום שנפערה ומהווה חלק נכבד מהמופע. דירה נטושה מלאה בחפצים ישראליים יומיומיים ותשמישי קדושה. גוף נשי נערי רזה ועירום, מזדחל, מחפש איפה ואיך להיות מונח, לצד ובין אביזרים שמעוררים תהיות.הטקסטים מביאים גם לא מעט משחקי מילים והטיות שורשים.

האם זה מקרי שמילים מסוימות מגיעות משורשים כה דומים? ובעיקר – עברית וערבית – כמה השוני ביניהן קטן, וכמה הוא גדול.

האמנם?

כעס אינסופי על חיות אדם שאין בהן דבר אנושי, ועם זאת נשאלת השאלה: האם אי פעם נוכל להתאחד? האם קיים שעטנז לשני העמים? האם ישנו פתרון שיכול לחברם באותה פשטות כמו שמחברים מילים? האופציה והפנטזיה להיות יחד, עדיין, למרות הכל. ומה עם המשיח הזה? האם הוא בכלל מתכוון לבוא?