ניצולת גטו שאוולי בליטא ושורד מהכפר מיקשביץ בפולין נפגשו בתום המלחמה ומהם נולד סיפור משותף

הסיפור שלה – בלה איציקוב גרנדיר

בלה נולדה בליטא למשפחה עמידה למדי. במלחמת העולם הראשונה נשלחו הדודים שלה לדרום אפריקה על מנת להימלט מגיוס לצבא הרוסי , הקימו משפחות והתבססו כלכלית ואילו שתי האחיות נותרו בליטא והקימו משפחות.  אחת מהם הייתה אמא שלה. היא הייתה ילדה בעלת עור שחום ותלתלים שחורים. כששאלה את הוריה איך ייתכן אמרו לה שהצוענים הותירו אותה בחצרם וברחו. היא לא באמת האמינה לסיפור אך ללא ספק הסיפור העלה בה ספיקות ותהיות מדי פעם. היא הייתה בת למשפחה אמידה שלהם חנות טקסטיל לממכר בדים. לה אחות גדולה ממנה ב 13 שנים ששמה פרידה והיא יצאה ללימודי רפואה ועזבה את הבית כשבלה הייתה קטנה והגיעה לביקורים רק בחגים. כמי שגדלה לבד עם זוג הורים הסכימו הוריה לרכוש לה כלבלב קטן שהיה כל עולמה. היא למדה בגימנסיה פרטית, בבית שמרו מסורת ואכלו אוכל כשר, היא התחנכה על ברכי תנועת הנוער הציונית ביתר ודיברה שתי שפות: יידיש ועברית. עברית למדה בתנועת הנוער ואף נחשפה לשירה וספרות עברית.

>>>לעמוד מול קהל…

כשפרצה מלחמת העולם השנייה הייתה נערה בת 16, החיים השתנו מהקצה אל הקצה. הראשון שנעלם היה אביה שבהמשך התגלה כי נשרף עם גברים אחרים בבית הכנסת בשעת תפילה. בהמשך נעלמה גם אחותה, פרידה. תוך ימים ספורים העיר הופצצה, החנות שלהם נלקחה מהם ומשכר עמיד עברו למחייה על בסיס תלושי מזון, בהמשך הועברו היא ואמה לגטו שאוולי שבליטא  ואת רוב שנות המלחמה נאלצו לשרוד בגטו, עבדו בעבודות פרך, תנאי המחייה היו קשים, סבלו ממחלות עור, התגרדו מכינים, מרעב ואכלו בעיקר קליפות תפוחי אדמה. מי שהיה מנסה להבריח לחם לגטו היה מוצא להורג.

בדרכה לעבודה באתרי חפירה, קצין נאצי בעט בה בחוזקה ושבר לה את המשקפיים והיא ראתה את הזוועה במטושטש אולי יש בזה נחמה כלשהי. לקראת סופה של המלחמה נשלחו למחנה הריכוז שטוטשגרד והרוסים שהגיעו כשהחלו בדרכן למחנה השמדה העלו אותם על רכבת נוסעת ושם החל תהליך החלמה ממושך. הן נמצאו רעבות, חולות, כחושות ומלאות כינים. הן גולחו והגיעו בהמשך למחנה פליטים עד שהתחזקו. רוב הניצולים האחרים בחרו לעלות לארץ והן בחרו לחזור לליטא לחפש את אחותן ואולי את אבא שלה. בשובן גילו שלא נותר זכר. אחותה נורתה עם בעלה כשרכבו על סוסים מתוך העיירה כשניסו לנוס על נפשם. היא מגלה שהיא לבד בעולם עם אמא חולה והן נשארות בליטא כי סבתא מתקשה לחשוב על נסיעה לארץ חדשה מחשש שלא תעמוד בתלאות הדרך. אמי יוצאת ללמוד ראיית חשבון ורוכשת לעצמה מקצוע לחיים למרות שחלמה ללמוד עריכת דין.

הסיפור שלו – יהושע גרנדיר

נולד בפולין בשנת 1924,  גדל בכפר בשם מיקשביץ. בן זקונים למשפחה בת שישה אחים ואח תאום לאחותו. הוא התחנך חינוך דתי בכולל אבל מכיוון שהיה ילד סקרן בעל נטייה מובהקת לאהבת מוסיקה ואמנות, היה חומק לבית הקולנוע בכפר בו אחיו עבד כמקרין והיה מבלה ימים ארוכים באולם הקולנוע החשוך וצופה בסרטים, שוקע בעולמות דמיוניים ולומד לאהוב שחקנים ושחקניות ומפתח שפה עשיר ודמיון מפותח. כשהיה בן 16, בפרוץ המלחמה אימו מבריחה אותו לרכבת ואמרת לו: “בני ברח מהנאצים” .היא מצרפת אותו לאשת אחיו שגויס לצבא האדום. יחד עם ארבעת בנותיה הם יוצאים למסע בריחה ברכבות ובמהלך ההפצצות כולם נסים מהרכבת ליער, במהלך אחת ההפצצות, הוא מאבד אותם בעת מנוסה. הוא עולה שוב על רכבת ומתחיל במסע רכבות שבמהלכו פוגש בנער בגילו והם מתיידדים וממשיכים במסע יחד. באחד הקרונות הם פוגשים גנרל צבאי שמזהה שהם לבד, הוא מציע להם אוכל ומציע להם להצטרף אליו מגייס אותם לצבא. בזמן המלחמה הוא משרת בצבא האדום ומאבד כל קשר עם המשפחה, בהמשך הוא יגלה שכל משפחתו נספתה פרט לאח שגויס לצבא, אשתו ובנותיה שהיו עימו על הרכבת בתחילת מסע הבריחה.

בצבא הוא מתקדם והופך לצנזור עקב בקיאותו הרבה בקולנוע. הוא אדם בעל אישיות כובשת, שפה עשירה וידע רב בקולנוע והופך להיות גבר שנשים אוהבות, מנהל קשרים רומנטיים עם חיילות ולבסוף מנהל קשר ממושך עם חיילת יפיפייה ממוצא רוסי בשם נינה, הם מנהלים קשר רומנטי סוער והיא נכנסת להריון, הוא מתבקש על ידי מפקד הבסיס להינשא לה על מנת לא לבייש אותה מול הוריה העמידים ובעלי המעמד והוא מסרב משום שהוא יהודי. תוך ימים ספורים מגיעים לעצור אותו.  הוא מואשם בריגול נשלח לכלא תחת שלטונו של סטלין ל 8 שנים.  נינה מגיעה לבקרו ביקור בודד עם התינוקת בבית המעצר ומתחננת שיסכים להינשא לה ותורת כך אביה ידאג לשחרורו. הוא מסרב שוב עקב נאמנותו לדת היהודית שעל ברכיה גדל. זו הפעם האחרונה שהם מתראים. הוא נשלח לכלא בסיביר, עובד בשלג וכמעט קופא למוות, אחד מהחייטים המתפרה אוסף אותו ומלמד אותו לתפור מדים לחיילים וכך הוא ניצל שוב. לאחר 8 שנים בכלא הסובייטי, הוא משתחרר בן 34 ומגלה שהוא לבד בעולם. הוא מנסה לחפש את נינה ובתו ולנטינה במוסקבה ומתבקש על ידי הוריה להניח לה משום שהיא נשאה לגבר נוצרי שאימץ את בתו. הוו מתחיל לשוטט ברחבי רוסיה ומגלה שהוא מסורב עלייה ואינו יכול לעלות ארצה. הוא מתגלגל לעיר של אמי שאוולי.

הסיפור שלהם:

הם נפגשים בגיל 34 על ידי שדכן יהודי. אבא שלי, תוסס, מלא חיים, נהנתן וחובב נשים יפות. היא צנועה וחכמה, מופנמת, לא יפיפה אבל עדינה וטובת מידות. הם לא מוצאים חן אחד בעיני השנייה עקב השוני העז באישיות שלהם, קוטביות שלא מוצאת חיבור. ובכל זאת, נישאים רק כי השדכן לחץ “שלא תהיו יהודים בודדים” – אמר.הם נישאו  בביתם הצנוע של זוג חברים ונולדו  להם שתי בנות. אני ואחותי. סבתי נפטרה בעוד אמי בהריון עימי ואני נקראת על שמה: רוזנה שבהמשך יתורגם לורד. הם היו מסורבי עליה. הייתה להם מזוודה בפתח הבית שמא יורשו לעלות. בשנת 1971 נפתחו השערים והם הורשו לעלות ארצה. עלינו ארצה ונקלטנו על ידי בני דודים שניים וההורים קיבלו דירה בחולון. הם היו  אומללים יחד.  היינו  נטולי משפחה מורחבת. בלי משפחה של ממש, בלי דודים ודודות, ללא סבים וסבתות. בני דודים רחוקים וזהו.

השנים של השואה, המנוסה, האובדן והפגיעה הבסיסית בכבוד האדם הותירו צלקות רגשיות קשות. אצל שניהם. אבי סבל מכעסים לא מנוהלים, כנראה שהיום היו קוראים לזה פוסט טראומה ואז לא היו פנויים לאבחן. אמי בחרה לצמצם את עצמה וניסתה לא לעורר את זעמו וכמעט איבדה זהות מולו. הם היו  ממעטים לדבר על העבר. כשהייתי בת 12 הם נפרדו בימים בהם זוגות לא מהרו להיפרד אלא אם כן הגיעו מים עד נפש. והגיעו. אבי נשא בשנית תוך שנתיים ואמי בחרה להיות חיים עצמאיים והמשיכה ללמוד ולעבוד כל עוד כוחותיה אפשרו לה כמנהלת חשבונות מוערכת.

אמי – אימצה תפיסת עולם אופטימית והודתה על שניצלה מידי הנאצים.

אבי – אימץ תפיסת עולם פסימית וחש קורבן של עברו.

הם נפטרו שניהם כשהיו בני תשעים. הוא בזקנה טובה וצלילות. והיא פיתחה אלצהיימר בגיל 80 כנראה משום שהיה לה הרבה מה לשכוח.

לזכרם של אבי ואמי, שבלעדיהם לא הייתי מי אני היום.

 ורד גרנדיר פרוכטמן – יועצת ארגונית, מנחת קבוצות, יועצת משפחתית וזוגית ומגישת הפודקאסט ללטש את היהלום הפנימי.