גבולות של מקום, גבולות של מרחב אישי, גבולות של מינון, גבול של הכלה, גבול דמיוני שאני מניחה כדי שלא אתעייף מאנשים ששואבים אנרגיה, גבול שבו לא אוותר על הערכים שלי כדי להיות אני, אתפשר על כל מה שלא ערכים. מה הכוונה?
אם אני טיפוס נדיב ובנתינה מעל הממוצע- יהיה לי קל להיסחף ולא לשמור על גבולות. אתפשר יתר על המידה עד לעייפות או אובדן זהות עצמית. לא אנוח מספיק- כי זקוקים לי (חבר, בן זוג, ילד, משפחה) ארצה (ריצוי) עד שאתמוטט מעייפות, אתן מזמני לאחר- ולא יישאר זמן לעצמי לאגור כוחות ולעשות את מה שצריכה. הוא מבקש שאצטרף אליו ליציאה דחופות עם החברים שלו ואני ממש משתעממת איתם, או שפשוט עייפה מלצאת כל כך הרבה… הוא דורש שנגור יחד ולי זה קשה מנטלית או פיזית.
לעשות סקס כי הוא רוצה ולא כי בא לי- הצורך שלו על בסיס יומי, וכדומה… בטוחה שתוכלו לשלוף סיטואציה אחת לפחות שהייתם במקום של לרצות (ריצוי) ולא במקום של לרצות (רצון). אז איך יודעים היכן הגבול? מה נכון?
איך מבדילים בין שליטה, הרצון לשלוט בבן זוג, לבין נורמליות? איך יודעים שהמערכת בריאה?
התשובה פשוטה- אנו לא מחויבים לעשות אלא רוצים! זוגיות היא שותפות, עסק שמכיל רגש ופרקטיות.
בכל מערכת זוגית כמו בעסק מתפקד, יש לנו תפקידים קבועים. תמיד יש מישהו שאחראי יותר על הבישול, על הניקיון, על הוצאת הזבל, על הורדת הכלב, על הקישורים החברתיים וכו… כל אחד נותן בתחום שהוא יכול ובתחומים האחרים משתדל עד גבול יכולת. עם השנים גם מחליפים תפקידים מאחר ויש השפעה טבעית זה על זו. בזוגיות תמיד נבקש לא נדרוש: אשמח אם תבוא איתי להצגה. נזמין כרטיסים? מתאים לך שנצא הערב למסעדה? בא לי… תצטרף אלי להליכה? החברים מזמינים אותנו בסופ"ש- מתאים לך שנצא?
מטופלת שלי סיפרה שבן זוגה עושה עליה מניפולציות רגשיות כל פעם שהוא מבקש אינטימיות במיטה. מבקש ממנה לפחות חמישה ימים בשבוע לשכב עמו, בזמן שהיא לא יכולה גופנית ונפשית ליותר מפעמיים בשבוע. מעבר לכך גם חווה את ה"מנפוז"… כל פעם שהיא סירבה בעדינות, הוא חש דחוי וטען בפניה שהיא פריג'דית. עם הזמן היא האמינה שהיא כזו ונעלם לה לגמרי החשק המיני. אם הוא היה קשוב לה ולצרכיה- זה לא היה קורה. כל מערכת בריאה בסיסה חברות והקשבה.
באחד מהדייטים שלי הוא ביקש שאגיע לישון אצלו עם תום הארוחה במסעדה. הסברתי לו שזה ממש לא מתאים לי כי אינטימיות בעיניי היא דבר שנבנה עם הזמן, בטח לא בדייט ראשון. הוא לא כיבד את תשובתי והמשיך כמה פעמים להפציר ולבקש. לא היה דייט שני! זיהיתי שהגבר חוצה גבולות, אובססיבי לצרכיו.
דייט אחר היה עם גבר מרשים שהבהיר כבר בדייט שני שהוא זקוק לראות אותי מידי יום. בעיניי זו הייתה אמירה כבדה בראשית קשר. הבהרתי לו שלא אוכל לספק לו את מה שהוא זקוק, בטח לו בתקופת היכרות שהלב עוד סגור.
רינה לא רצתה לגור עם בן זוגה ולמרות זאת אחרי שנתיים של זוגיות, עברה לדירתו מאחר וחששה לאבד אותו. באינטואיציה שלה היא ידעה שזה צעד שגוי. הרגישה שהיא מאבדת את החירות שלה שכה זקוקה לה אחר שעות העבודה. הוא היה בלגניסט נוראי והיא- שניקיון וסדר מהותיים לה- הייתה מתרוצצת אחריו לסדר ולנקות. הייתה מעירה לו בעדינות, הוא לקח את ההערות כביקורת ונעלב שוב ושוב. הרגיש שהיא מקטינה אותו. היא התביישה להזמין את חברותיה לבקר בבית וחשה תסכול נוראי. בשיחות משותפות הם הבינו לכבד גבולות של מקום וצרכים.
גבולות נועדו לשמור עלינו, זו לא מילה גסה. הכל עניין של מינון נכון בטיימינג נכון. עלינו להיות מודעים וקשובים לצד השני. לכבד, להקשיב באמת!
נשתמע בכתבה הבאה
מאת: רונית נוביק, מנטורית ויוצרת רב-תחומית
כתבה מצויינת לשני הצדדים- התובעני והמרצה.
לקרוא ולהפנים..
תודה! 🌹