ההודעה פוגשת אתם דווקא בשיאו של משבר בזוגיות, מולי וגידי מחליטים לצאת עם מיכאלה למפגש המטלטל עם האם הפונדקאית. זו נקודת הפתיחה של ״ מחזה ישראלי חדש שמבקש להעניק נקודת מבט מעודכנת למבנה המשפחה בעידן החדש. האבא שיכולתי להיות זו הצגתם השנייה של איתי סגל ומשה קפטן המביאה אל קדמת הבמה בתיאטרון הרפרטוארי נושא רלוונטי וכה חשוב.

כאמור, במרכז העלילה מיכאלה הבת, מצוידת באבא ואבא מבקשת למצוא את האמא היחידה שמעולם לא הייתה לה והאבות והסבתא יוצאים למסע שמציף שאלות חדשות, פצעי עבר ומשברים ישנים שהותירו צלקות רגשיות. במקביל, העלילה מציפה מערכות יחסים מורכבות של גידי עם הוריו כשאביו המנוח (דב רייזר), שמייצג דמות גברית שמרנית ובוגדנית ואימו (אורלי זילברשץ), דמות אישה כנועה שנאבקת למצוא איזון פנימי לא פעם במחיר של הדחקה והכחשה. אותן דמויות מעלות שאלות על זוגיות בכלל ברמת יחסי הכוחות ושאלת הנאמנות והמונוגמיה מול חופש מלא והעדר מחויבות רגשית הפוגעת ברגשות האחר.
ההתמודדות של גידי עם עברו והשפעה זו על המחויבות שלו יוצרת נקודת מבט נוספת לתפקידו כאב וכפרטנר. דמות אחת נוגעת ללב במיוחד משתקפת אלינו מדמות הסבתא אותה מגלמת אורלי זילברשץ שמצליחה להביא את עצמה בכל תפקיד ולרגע נדמה שהגבולות בין השחקנית לבין הדמות מטשטשים לכדי הזדהות מוחלטת. היא מעצבת דמות מעניינת המאופיינת בתנועות הגוף, הפחדים והילדותיות שלה שנוגעת ללב הצופים וחושפת דמות מלאת ניגודים ומרתקת לצפייה המתחזקת מערכת יחסים מסקרנת עם נכדתה.

השילוב של וידיאו-ארט (בעבודתם של אריק אביגדור ושיר מוסן) הוסיף מימד חזותי מעניין והעביר חוויה של תחושת ציר זמן מתמשך ושילוב חזותי של תחנות מחייה של המשפחה המאפשרות מבט על היחסים, רגעי האושר ורגעי השבר היוצרים פסיפס חיים שמאפשר לצופים הצצה מלאה לעולמם ולהיסטוריה שלהם.
איתי סגל מצליח לעשות שימוש בבמת התאטרון כפלטפורמה ביקורתית וחושפנית על מנת להעלות סוגיות מהותיות ולחשוף את הצופים לעולמה של הקהילה הלהט"בית בנקודות מבט נרחבות. עולות שאלות לגבי המבנה של שני אבות מול העדר דמות אם, על מונוגמיה מול ריבוי פרטנרים כתפיסת עולם, על מחויבות אתית של ילדים להוריהם ולהפך, על מקומה של פונדקאות בעולם ההפריות, על שמרנות מהעולם הישן מול מודל המשפחה החדש בעידן המודרני , על אמת מול הדחקה ומעל הכל על מערכות יחסות מעצימות וכנות מול מערכות יחסים מסתירות ורעילות.

ההצגה החדשה שיש בה לרגעים סצנות אינטימיות שעלולות להסב מעט מבוכה לצופים, היא יצירה אמיצה בעלת אמירה חשובה שיש לה מקום בתיאטרון שהינו סמל לתיאטרון הלאומי השמרן כשהיא מישירה מבט באומץ על מציאות מורכבת המעלה שאלות חברתיות נוקבות שמן הראוי שתשאלנה ואנחנו כקהל עלינו להצביע ברגליים ולמלא את האולם על מנת להתמודד באומץ עם החברה הלהט"בית שמקבלת סוף סוף הכרה מלאה בתיאטרון רפרטוארי על כל השאלות המורכבות שהיא מעלה.
ורד גרנדיר פרוכטמן – מאמנת המתמחה במערכות יחסים, כותבת תוכן ומגישת הפודקאסט ללטש את היהלום הפנימי.
הוספת תגובה