דודי סלומון נולד וגדל בפתח תקווה ובשנים האחרונות העביר את חייו הבוגרים בירושלים בירתנו. הוא סטודנט שנה שניה לאסטרטגיה, דיפלומטיה וביטחון במרכז האקדמי שלם וגדל בבית דתי-חרדי כחמישי מבין שמונה אחים. מתחילת המלחמה ועד לאחרונה, שרת במילואים. בימים אלה רואה אור ספר ביכורים שכתב, "הספר של רובי כצנשטיין מפתח תקווה", (קינמון), ועושה רושם שכדאי לכולנו שהוא יפנה עוד זמן לכתיבה – כי מדובר פה בכותב שנון ומושחז, ציני ומשוחרר מכל העכבות, מה שהופך את היצירה שיצאה תחת ידו לאחד מהספרים האותנטיים והמבריקים שנתקלנו בהם
בחרת לכתוב ספר שהוא הצצה למקטעים בחיים הפרטיים שלך, ברגעים הכי חשופים של החיים. מהו הייחוד שיש בטיפול שלך בנושאים שהצפת, בספר שכתבת?
"קודם כל חשוב לציין שאני לא יודע מאיפה הבאת את זה. הסיפור הוא בדיוני לגמרי והוא מדבר על דמות פיקטיבית בשם רובי.
ועכשיו ברצינות – כן. חשבתי על זה הרבה לפני שהוצאתי את הספר. דיברתי עם חבר שלי על "אמזלג" והוא אמר לי שהוא הדמות השנייה שיוצאת בסדר בספר הזה, כשאמא שלי זו הראשונה. כל השאר יוצאים לא משהו, בלשון המעטה. זה ממש לא מדלג עליי. חשפתי צדדים מאוד לא מחמיאים שלי בספר הזה, אבל אני חושב שזה שווה את זה. כי זה בדיוק מה שהספר הזה בא להציג – את האמת. והאמת הרבה פחות סקסית מאיך שזה נראה מבעד לטלוויזיה, למסך הפלאפון או למילה הכתובה. היא מורכבת, לא פוטוגנית, ולעתים קצת מגוחכת. אין לי שאיפה להפוך אותה לפחות כזו, אלא רק להציף אותה, כדי שלא ניאלץ להתמודד איתה לבד כשכל הסובבים אותנו חווים אותה גם כן, ופשוט מתביישים לשתף."
תאר את הספר כפי שאתה רואה אותו, בלי ספוילרים!
"הספר בועט, חצוף ובמידה מסוימת דיי פרובוקטיבי. הייתי אומר גם יומרני אבל אפשר כבר להבין במילה השלישית שלא הספר ולא הסופר חושבים שהם איזה משהו מיוחד. הספר מדבר על הרגעים הטובים בטיול הגדול והמפורסם אחרי צבא. הייחודיות בו היא שהוא גם מדבר על הרגעים הפחות טובים, ויותר מזה – על המשעממים. לילה של נטפליקס, שנץ ארוך מדי, נסיעה מחורבנת עם מיליון נפאלים שחודרים לך למרחב האישי – הכל נמצא שם, וזה מצחיק, אמיתי, ולפעמים כואב. כי הבאסה הכי גדולה שלנו בחו"ל היא הקלישאה הגדולה מכולן – לא משנה לאן נטוס, נישאר החראות שאנחנו."
מה החוויה המשמעותית ביותר שהייתה לך בחיים, ולמה דווקא היא המשמעותית?
"החוויה המשמעותית ביותר בחיי הייתה עם איציק, המורה שלי למחשבים בכיתה י'. אחרי היכרות קצרה הוא הסתכל לי ישר בעיניים ואמר לי שאם אבחר בדרך הנכונה, אני אתחיל להיות טוב. במשהו. עד אז הייתי נער אבוד לחלוטין, ציונים גרועים, אפס חברים, ואפס מימוש עצמי. התחלנו דרך ביחד ואני חושב שהנקודה הזו בחיים היא ההתחלה של החיים הנוכחיים שלי, אני מקפיד להעיר לו מדי פעם שכל מה ששלי, שלו הוא. מיד לפני שהוא מבטל אותי עם חיוך מזלזל. בלעדיו אני לא חושב שהייתי אח טוב לאחים שלי, חבר טוב לחברים שלי, ואדם טוב לעצמי. כשבנושא האחרון יש לי עוד דרך ארוכה."
מה הניע אותך לכתוב את הספר הזה?
"בעיקר חוסר. שנאתי את עצמי בכל שנייה שכתבתי את הספר הזה. כתבתי אותו בטיול שלי במזרח, כשכל שאר המטיילים היו יוצאים לאטרקציות שונות או סתם להיזרק בחוף, אני כתבתי. הרגשתי נורא עם זה. עוף מוזר. מאידך, לא יכולתי להיות כמוהם ולהנות מזה. עד היום אני לא יודע אם הם שיקרו לי שהם נהנו או שהם באמת נהנו מההסתלבטות הזו, אבל אני לא יכולתי. היה לי המון אנרגיה לעשות משהו ויותר מדי מחשבות וסיפורים להוציא. כל מילה שנכתבה התלוותה בתחושה קשה מאוד, עם המון ביקורת עצמית."
כתבת ספר שיש בו המון ביקורת מצד אחד, והרבה חמלה מהצד השני. מה היית מבקש שהספר יעורר בקורא, ואיזו דרך יעשה בעולם?
"הספר הזה לא מתיימר לעורר בקורא משהו או לחדש משהו. גם בצורה שבה הוא כתוב וגם בתוכן שלו, הוא רק שיחה עם חבר. החבר הזה, בניגוד להרבה מאוד חברים אחרים שעונים לך "טיל", באמת מספר לך מה שלומו, ואולי תצליח להזדהות, כי הוא פונה אליך לא מעט בספר הזה. הספר בסופו של דבר בא להגיד שכולנו אוכלים את עצמנו מדי פעם, אז יאללה, בואו נהפוך את זה לדבר מצחיק, לדבר סקסי. זה יקל עלינו מאוד את החיים הגם-ככה לא מאוד פשוטים שיש לנו."
ספרי על הבחירה שלך במקטעי הזמן הספציפיים שבספר. למה דווקא האירועים והתרחישים מהלוקיישנים האלה?
"אני חושב שבכל אחד מהלוקיישנים יש את הייחודיות שלו, שדווקא היא גורמת לכם להכיר את עצמכם באופן שונה ומיוחד. הודו לא תתן לכם ברירה לברוח לשום מקום, כי אין בה כלום. נפאל תגרום לכם להבין איך אתם בגבהים ובשפלים. סרי לנקה תתן לכם רגעי שגרה מבורכת, ונראה אתכם לרגע אוזרים את האומץ להגיד שלא תמיד כזה נעים בתאילנד, היעד החלומי במזרח. בכל אחד מהיעדים התמקדתי בעיקר בקשרים בין האנשים, ובחוויות הישראליות המוכרות של כל אחד מהם. הצגתי אותם באור אחר ופחות מיינסטרימי, שאני חושב שהיה קצת חסר בתודעה הישראלית."
ספר לנו על האיזון שבין הנפש והחומר, כפי שאתה רואה אותם באים לידי ביטוי בחייך?
"באופן אישי – אני בהתנהלות היומיומית שלי לא מאוד מבדיל ביניהם. בכל שיחה שאני מנהל או סיטואציה שולית שאני נמצא בה אני מסתכל עליה במבט אחר – מה מרגיש מי שעומד מולי ולמה הדברים קורים כמו שהם קורים. מאידך, קל לי מאוד גם להשטיח את הדברים הנשגבים יותר ולהתייחס אליהם בביטול. כל הפסקה הזו נועדה להתחמק מהתשובה הבלתי נמנעת – לא יודע. אני אדם קצת דפוק ואני לא יודע לאזן ביניהם, אז מדלג בין הקצוות."
איזה חלום עדיין לא הגשמת?
"את החלום של אמא שלי – להתחתן או לפחות להחזיק בקשר רציני יותר משבוע."
משהו נוסף שחשוב לך לומר לקוראים לסיום?
"תחייכו חיוכים ענקיים, כאלה שרק אנשים אחרים מחייכים."
את "הספר של רובי מפתח-תקווה" אפשר להזמין בכל רשתות הספרים, באתר עברית, באתר ההוצאה קינמון,ובאתר המחבר
הוספת תגובה