עמוד הבית » המחזמר "קברט" מוצג בבית הספר למשחק בנגב – "גודמן"

המחזמר "קברט" מוצג בבית הספר למשחק בנגב – "גודמן"

צילום מעיין קאופמן
מחזמר ש... שובר את הלב ומפר הבטחה. כמו אהבה נכזבת, כמו צער עמוק, כמו יין מר."היה פעם קברט ובקברט היה מנחה, והייתה עיר, בשם ברלין, ומדינה בשם גרמניה, וזה היה סוף העולם"... מאת: אבי רוזנפלד

הרי  הכל כל כך נפלא במועדון ה"קיט קאט" המפורסם בברלין של שנת 1931, בואו אל הקברט, השאירו את היגון בחוץ, כאן יש המון מהכל, כמה שתרצו,סקס, מוסיקה טובה, ואפשר גם להתאהב אם תבחרו… ואפשר פשוט להמריא מאושר סתם ככה, הכל ממש מושלם, בתוך האשליה של מועדון הקברט, ללא גבולות, מי אמר שסדום זה רע? "אל תדאגו", אתם תרגישו בטוחים ומוגנים עד שסדק ועוד סדק יבקעו את האשליה ותחושת הביטחון אט אט תוחלף לתחושה שיש בה חוסר אונים, פחד, דאגה… ואפילו אותה הבטחת אושר עילאי של מנחה הקברט, אשר הסתירה את המציאות באיפור כבד, גם היא אינה מצליחה לעמוד בשקר הטוב הזה.

בהמשך העלילה, האיפור נראה מיוזע, החיוך משתדל להישאר חיוך, אך ניכר שגם בפיסת גן העדן היחידה בברלין, או סדום (תבחרו בעצמכם), ההבטחה מופרת, המציאות אט אט נחשפת והלב… נשבר.כמה חבל שהמחזמר ירוץ חודש אחד בלבד ולאחר מכן פשוט יאופסן כעוד אחת מהיצירות שעלו ב"גודמן".

המחזמר קברט בביצוע בוגרי "גודמן" מפלחים ומרסקים את הלב מכל הסיבות בעולם, הם צעירים ויפים וכל כך מוכשרים, ההתמסרות שלהם טוטלית, הכמיהה שלהם והברק בעיניים, הלב שלהם בחוץ, הם שם, כולם שם, בתוך זה, בתוך התפקיד ונראה כי הם משחקים את עצמם, והם רק בתחילת הדרך. כמו ציור נאיבי. הבחירה להעלות דווקא את המחזמר, קברט, מציבה מראה קשוחה לשחקנים, והם כמובן עשו את זה "כמו גדולים"… וכשיהיו גדולים באמת, לימים אולי יבינו שהחיים הם בעצם קברט וממרום גילם יביטו אל הזיכרון הזה בגאווה ואולי גם תזלוג איזו דמעה של געגוע לימים בהם הכל היה אפשרי, כי עוד מעט ייצאו מדלת בית הספר אל המציאות. הבמאי שמוליק יפרח, ביים את המחזמר כמו  מיכלאנג'לו שפיסל את דוד.

צילום מעיין קאופמן

כי הרי אומרים ש… אין שחקן גרוע, יש במאי גרוע, הכל על כתפיו של הבמאי,וכאן לכל שחקן היה את הצבע שלו, האישיות שלו,וכולם באמת הפליאו לסחוף את הקהל אל מחוזות ברלין של שנת 1931 ממש ערב עליית הנאצים לשלטון.

ההצגה מצחיקה, אך שורפת באותה נשימה, האיפור כמסכה מסתיר את היגון, אך גם היגון משתלט על האיפור ונראה כי כבר לא נשאר לאן לברוח, אז כן, יש חשק גדול לשמוע שוב ושוב את אותו השיר, באותו הביצוע רק אל תביאו אותי למערכה הבאה, אני רוצה עוד קצת מהאושר המדומה הזה, תמשיכו לשקר לי, זה נעים הרבה יותר מהאמת שם בחוץ, ממש מעבר לדלת.

צילום מעיין קאופמן

שמוליק יפרח ביים כאן לטעמי יצירה שחייבת להישאר ולרוץ אך גם כאן כמו בהצגה, המסך יירד לאחר "ריצה" קצרה של חודש אחד בלבד, המחזמר יעלם (כיאה לתכנית הלימודים), וישאיר רק  זיכרון והעתק מצולם, אשר יאופסן בארכיון העשיר של "גודמן". מדהים לגלות כי המחזמר קברט, בהחלט עומד בכל רף מקצועי ואומנותי ואם לא היה חלק מתכנית הלימודים, וודאי היה כזה שיכול למלא אולמות ו"לרוץ" מרתון עם אותם השחקנים, התזמורת ואותה התפאורה בדיוק.  וכעת, לאחר שצפיתי בחזרה הגנרלית, הכל כך מוצלחת, הנה, אני עומד לפגוש את שמוליק יפרח, במאי ההצגה, אך גם מנהל את "גודמן", בית הספר למשחק וגם מנכ"ל תאטרון באר שבע.

עכשיו אני סקרן, כי לפגוש את הבמאי של הדבר הזה, זה בעצם… לפגוש את מספר הסיפור, הפרשן, זה האיש שמכה בכם בבטן, זה האיש שהוא מכונת רגשות מיומנת, היכולת הזאת להעביר תחושה ולשחק ברגשות שלנו באמצעות בימוי השחקנים, מדהימה בעיני.

צילום מעיין קאופמן

שמוליק, איש נעים, שמיד משרה סוג של … איך לומר, אדם ללא מניירות, תכליתי וללא שום פוזה ואני כבר מחבב את זה, אגב, זה גם מרמז על היכולת המופלאה הזאת, להחליט לביים את המחזמר קברט, שהרי, הוא המחזמר המצליח ביותר בעולם, וללהק את בוגרי "גודמן" לשם כך… במילים עדינות, צריך ביצים של שור על מנת לעשות זאת, חחח לא בדקתי, אך צפיתי במחזמר ואתם כבר יודעים מה ההתרשמות שלי.

כן, אז אותה תכונה של שקט ונינוחות, אשר מבוססת על ידע רב, וידיים על ההגה, הבמאי אכן משרה ביטחון אצל התלמידים, ועוד איזה ביטחון, הייתם צריכים לצפות במחזמר… אגב, יש לכם בהחלט הזדמנות לצפות בחלון הזמן אשר נפתח לחודש אחד בלבד. אני והבמאי יושבים בלובי התיאטרון, ממש כמה דקות לאחר תום ההצגה, השחקנים ממתינים לו, כנראה לסוג של משוב מוצלח, לכן אני מחליט לא לחפור, יאללה, בואו נקשיב לאיש.

צילום מעיין קאופמן

שמוליק טוען ש… "אי אפשר להימנע מהזיכרון הקולקטיבי שלנו, אנחנו הרי יהודים, נכון שהמחזה הזה הצליח בכל העולם, אך אצלנו בפרט, הרגישות כמובן אחרת לגמרי, המחזה עוסק בשנת 1931 וזה מדהים שבתקופה הזאת של שנות השלושים, ברלין הייתה פלורליסטית ואף נחשבה לבירת התרבות, ברלין הייתה חופשית וכך גם, כל הג'ייז והלסביות, חיו באופן חופשי, אפילו ניתוח המין הראשון, התבצע בלא אחרת מאשר ברלין, סופרים, מוסיקאים, תזמורות, ברלין הייתה משופעת בכל אלה, פאר התרבות, ובתוך כל הדבר הזה הייתה מפלצת ולא ראו אותה. המפלצת הזאת קמה על מנת להשמיד את היהודים. זה בדיוק קו התפר הזה שבו מתרחש המחזמר".

אני מקשיב לשמוליק וחושב לעצמי, חתיכת תקופה, מזכירה באופן מוזר את מה שקורה היום, אולי אפילו בפוליטיקה… אך מיד שמוליק מגיב אפילו למחשבה הזאת שריצדה לה ואומר ממש באגביות, איך אני יודע? כי הוא אמר "אגב" והמשיך… אגב, מה שקורה בקברט, יכול לקרות גם היום, האם יש תופעות כאלה מסוכנות סביבנו? בעולם? בכלל, לקחת בחשבון שאנחנו חיים בתוך איזו בועה? אתה יודע מה, בוא נדבר על הקורונה, היא באה פתאום ונתנה לנו סטירת לחי, אנחנו שותים, אוכלים, נהנים, פתאום בא איזה וירוס, ונותן לנו סטירה ועוד אומר… תעצרו את החיים. עוד ממשיך שמוליק…..העניין של ניפוץ הבועה כאן…בוא רגע, זה לא כל כך ברור, זאת אומרת, יש כל מני דברים שמערערים אותנו, לפעמים זה וירוס, ולפעמים… משטרים. משטרים שיכולים לקחת אותנו לכל מני… מנהיגים שיכולים לקחת אותנו… כמו אז בברלין, בשיא השפל הכלכלי, כי זה המתכון הקלאסי לתפוס את האנשים ולעשות להם שטיפת מוח.

במחזמר, מה שהתחיל כמנחה מאוד משועשע הופך ונעשה יותר מכוער ויותר חשוף ויותר ערום וגמור מכיוון שהוא מתקלף, מנחה המועדון יודע את הסיפור מההתחלה אבל הוא מספר וחווה יחד איתנו את החוויה הזאת של … תראה לאן זה הולך,הם חיים בתוך המועדון הזה באיזה סוג של אסקפיזם, מה שקורה לנו הרבה, גם היום בתל אביב, חוגגים, תשכחו את הצרות, בואו, יש את כל היצרים האפשריים, כסף, מין, יש אוכל, תשתו, תשכחו מכל הצרות, בחוץ יש שפל כלכלי, בחוץ יש פשיזם נורא, ילדים קטנים קטנים בהייל היטלר, בתנועות הנוער שלהם, הופכים להיות פשיסטים, אני לא סתם הבאתי את הילד (מדובר בתוספת מפתיעה למחזה) זה לא כתוב במחזה, הילד שהוא בעצם… הוא עולם המחר, עולם המחר שלי, זה דור העתיד שלנו, ככה מגדלים את הילד הזה, הילד הזה, בסוף יהפוך להיות הנאצי שישמיד אותנו אחר כך, אז יש כאן המון רבדים בתוך המחזה הזה ובעצם אנשים בתוך המועדון הזה מתכנסים כדי להיות אסקפיזם כשבחוץ המפלצת מתקיימת, והם מתעלמים, מה לנו ולפוליטיקה הם אומרים, גם היהודי שרוצה להתחתן עם בעלת המלון הזול, בועטים בו ומשפילים אותו, והוא אומר, אני גרמני, אני מכיר אותם, זה יחלוף, זה רק עכשיו, זה רק עניין של הבחירות האלה וזה יחלוף לו… וזה לא.. ורואים שם את הבור וכולם נופלים אליו.

הרי גם סאלי בוולס והסופר, הם לא שייכים, היא מאנגליה והוא אמריקאי, הם באמת יכולים לקום וללכת, וזה מה שהוא עושה, הוא באמת אורז את הדברים והולך, כי הוא קורא את המפה, היא מסרבת לראות את המציאות הזאת, היא פשוט מסרבת.אנחנו מכירים הרבה אנשים כאלה, הסופר אומר לה … תתעוררי כבר על החיים שלך, אותה מעניין הקוויאר, יש להם בקושי את הסכום לשלם את שכר הדירה, אז היא אומרת לו, אנחנו נקנה שמפניה וקוויאר ונחגוג את החיים, והוא אומר לה, לא, אלה לא החיים.

צילום מעיין קאופמן

עכשיו זה מדהים שברלין בשנות השלושים הייתה פלורליסטית, הייתה בירת התרבות, הרייך שהיה עוד לפני עלייתם של הנאצים, ברלין הייתה חופשית, כל הגייז והלסביות חיו באופן חופשי, אפילו ניתוח המין הראשון, היה בברלין, התזמורת ואלזה לסקר שילר וסופרים, כאילו… פאר התרבות. ובתוך הדבר הזה יש מפלצת ואנחנו לא רואים אותה, והיא קמה מה שנקרא… להשמיד, אגב, לא רק את היהודים, צוענים ופושעים וגייז ופעילים, אפילו אסירים, היו כל מני סוגים של תלאים, אנחנו מכירים את התלאי הצהוב, התלאי הירוק של פושעים והתלאי האדום הוא של מתנגדים פוליטיים, השמידו אותם במחנות, לא היו אז בתי כלא, זרקו אותם למחנות. אני חושב שזה מחזמר מאוד חשוב, זה איזה סוג של תמרור אזהרה בכל מני מקומות.

"אני מחפש חומרים שיאתגרו את הסטודנטים, חומרים דרמטיים, אתה רואה… אנחנו עומדים ושרים, החיים יפים וכל מני כאלה, חומרים עם בעיטה בבטן ובעיקר מעוררי מחשבה, אגב, מה שקורה בקברט, יכול לקרות גם היום, האם יש תופעות כאלה מסוכנות, סביבנו? בעולם? בכלל, לקחת בחשבון שאנחנו חיים בתוך איזו בועה? אתה יודע מה, בוא נדבר על הקורונה, שהיא נתנה לנו איזה סטירת לחי, אנחנו שותים, אוכלים, נהנים, פתאום בא איזה וירוס, נותן לנו איזו סטירה, ואומר, רגע, תעצרו את החיים.

העניין של ניפוץ הבועה כאן…בוא רגע, זה לא כל כך ברור, זאת אומרת, יש כל מני דברים שמערערים אותנו, לפעמים זה וירוסו לפעמים… משטרים. משטרים שיכולים לקחת אותנו לכל מני… מנהיגים שיכולים לקחת אותנו… כמו אז בברלין, בשיא השפל הכלכלי, זה המתכון הקלאסי לתפוס את האנשים ולעשות להם שטיפת מוח.

צילום מעיין קאופמן

היטלר כתב את, מיין קאמפף, כשהוא היה בכלא, עוד במלחמת העולם הראשונה, הרעיונות שלו היו כבר אז, אבל הוא היה מנהיג זניח, אך הקרקע הייתה מאוד פוריה כי השפל הכלכלי בגרמניה היה פשוט נורא, במחזמר, היהודי מביא לבעלת המלון אננס, מחזר אחריה, כשעבדתי עם השחקנית, אמרתי לה, שזה כאילו שהוא מביא לך מכונית עטופה עם סרט ואומר לך.. הבאתי לך מתנה, בשבילה האננס, זה היה משהו עצום, מעבר לכך שזה פרי האהבה… השפל הכלכלי, היה מאוד גדול, זה בדיוק האדמה הפורייה להצמיח בה תופעות כאלה, שישה מיליון יהודים… (אומר בכעס) חשבו שזה יחלוף, יאללה יהיה בסדר, היו חלק שברחו, גם הגרמנים היו בעדר.

צילום מעיין קאופמן

סאלי בוולס האנגליה במחזמר, שרה: מה היית עושה במקומי, לך קל להגיב, אתה יכול לארוז את הדברים שלך ולנסוע לאמריקה, אבל אני כגרמניה, אני צריכה לשרוד, אני חייבת להיות חלק מהדבר הזה כדי להסתדר, כדי להיות עם כולם, אני לא יכולה לעמוד מנגד. גם כאן תחושת העדר הייתה חזקה, גם אצל הגרמנים עצמם, גם בינהם היו כאלה שאולי לא הסכימו אבל הם פחדו והיו חייבים להצטרף לזה. המחזה לא מביא את זה באופן חד צדדי, וזה בדיוק העניין, כשהיהודי התאהב בבעלת הפנסיון ואומר לה: אבל אני אוהב אותך, לא מותר לנו להתאהב?אז היא עונה לו: אתה לא רומאו ואני לא יוליה, אני חייבת פרנסה, אני מוכנה לוותר על האהבה שלי, כדי להתקיים, כדי לשרוד.

צילום מעיין קאופמן

וכעת, הנה לכם פרק שלם על דמעות, כי זה בעצם החומר שממנו עשויה הדרמה, בואו נתחיל…

שאלה

שמתי לב שחלק מהשחקנים בכו, באיזה כלים אתה מצייד אותם על מנת שיילבשו את הדמות.

"הם תמיד צריכים לחפש את עצמם בתוך הסיטואציה, כשאני אומר להם…. זה לא על ברלין, זה עכשיו, תל אביב, אנחנו חיים כאן, באיזו רמייה, כאילו אנחנו זורמים עם אחרים אבל סתם אנחנו מעמידים פנים, מה זה הדבר הזה? אתה יודע… כמו הרבה מאוד צעירים, שיושבים בתל אביב, מעשנים ועובדים במלצרות, מוציאים את כל הכסף על שכר דירה, בדיוק כמו במחזה, אז כן, שחקן תמיד צריך לראות איפה זה פוגש אותו וכשזה פוגש אותו, זה קורה".

חודשיים תמימים פעל הבמאי שמוליק יפרח עם הצוות והשחקנים והעמידו מחזמר כל כך מופלא ומרגש, כאן בנקודה הזאת אני חייב לבדוק משהו…, הרי יצא לי לבכות בהצגה, טוב נו… אני בחור רגיש (או ששמוליק כפי שצויין הוא מכונה משומנת של רגשות), אך נדמה לי שהיו עוד בקהל שזה קרה להם, ז'תומרת… בכו, אבל השאלה הגדולה כאן אם זה קרה גם לך, במהלך החזרות, או ממש הערב בחזרה הגנרלית החגיגית. נראה לי ששמוליק הופתע מהשאלה, אני דווקא הופתעתי מהתשובה הכל כך לא צפויה הזאת.

שמוליק יפרח:

 ההתרגשות שלי הרבה יותר גדולה מהקהל

שמוליק יפרח: "אני נרגש מהם, מהתלמידים, ההתרגשות מהצגה, אצלי עובדת על מימדים אחרים, ברגע שאני רואה ששחקן שלי עושה איזו שהיא כברת דרך, התחיל פה… סיים שם… והוא בתוך סצנה מרגשת, אז ההתרגשות שלי הרבה יותר גדולה מהקהל, אני בהחלט גם בוכה, זה מהמקום הזה שבו אני רואה, לאן זה הלך… ומה הם ההישגים שלו. אתה יודע… הם הופכים להיות קצת הילדים שלי בתקופה הזאת, אני גם מנהל את בית הספר, אני מלמד אותם שלוש שנים, יש פה צוות של מורים ובימאים מהשורה הראשונה, וכשאתה רואה שחקן שעבר כברת דרך, כמו הבחור המוכשר הזה, אדיר שטיבלמן (המנחה בקברט), אז זה מרגש, מאוד".

פשששששש מה אני אגיד לכם, אני עוצר כאן וקד קידה לאנשים שעושים את "גודמן".

אני, מביט בשחקנים, מביט בעצמי, לתוכי, מחזמר שמספק שיקוף, הדיאלוג ביני לביני זורם… כי אני די מסתדר עם עצמי, מחשבות, תהיות והמוסיקה מהמחזמר ממשיכה להתנגן בי, ככה זה כשמדובר ביצירה שלמה, מהודקת, מרגשת שנשארת הרבה לאחר שהמסך יורד. איזה מזל שהוזמנתי לצפות בחזרה הגנרלית. בבקשה, צפו גם אתם, סעו רחוק, קרוב, תלכו ברגל, לא משנה איפה אתם על הכדור, העיקר שתגיעו לבאר שבע, שם בגודמן הכל קורה, והאורות בלילה מאירים בשלל הצבעים…אבל, רק לחודש. בואו אל הקברט, לא בטוח שתרצו לצאת חזרה.

מחזמר מאת: ג'ו מאסטרוף, מבוסס על מחזה מאת ג'ון ואן דרוטן וסיפורים מאת כריסטופר אישרווד.

בימוי: שמוליק יפרח.
תמלילים: פרד אב | מוזיקה: ג'ון קנדר

נוסח עברי: אלי ביז'אוי | בימוי: שמוליק יפרח

ניהול מוסיקלי: מתן תלמי | כוריאוגרפיה: דור אלדר | עיצוב תפאורה: אדם קלר