כיום, “מדינת תל אביב”, היא מונח טעון. שם גנאי לסטלנים, קפוצי תחת, אנשי פאסיב אגרסיב. ומנגד, היא המאפיין המובהק ביותר של היהודי החדש, היוצר, היזם, זה שמפתח את ההייטק הישראלי- הקטר של המשק, ומתוך תחושה כלשהי של גאווה, יוצא לרחובות ומצית את איילון כשהשמרנים בירושלים מזיזים לו את הגבינה.
ההפגנות בקפלן בעידן ההוא שלפני מלחמת השבעה באוקטובר, עוררו בי סקרנות שלבסוף מצאה עצמה מתממשת בדמות הפודקסט שייצרתי עבור תאגיד “כאן” – “ישראל הראשונה”. מה יש בה באותה מדינת תל-אביב, שאין בירושלים? מה יש באותם יהודים שלא מהססים לצאת לרחובות, לצעוק “דמוקרטיה או מרד”, לקרוא תגר בעיקר כנגד ניסיון אומלל ומעט פאתטי אולטרה שמרני לרכז כוח בידי מנגנוני שלטון? מהי אותה הרוח הישראלית המרדנית שיוצאת כנגד אוניפורמיות לאומנית שמזוהה עם הסדר היהודי הישן והשמרן בירושלים הבירה העגומה?
כשהתחלתי בחפירה, יכולתי לשים את אצבעי על אבן-דרך מפתיעה בתולדות היישוב העברי המתחדש – ביאליק, טשרניחובסקי ויתר אנשי החבורה שישבו במשך כחצי מאה לערך באודיסה. אנשי “חבורת אודיסה” אשר ברוח ההתעוררות הלאומית האירופית של אמצע וסוף המאה התשע-עשרה, בחרו להגדיר זהות יהודית חדשה – חצופה, נועזת, מרדנית. הבחירה באודיסה בעבור פרץ תרבות יהודית מתפרצת זו, בדיעבד מובנת. אודיסה, מעט כמו תל-אביב, עיר נטולת מסורות רבניות, אין בה ישיבות, וכמו בתל אביב, יש בה חוף ים וערב רב קוסמופוליטי של לאומים. במובן זה, אותה עיר חדשה, אפשרה לכל החולמים הללו להתיישב מבלי להתקל ברחוב ב”תלמידי חכמים” שיכנו אותם “פרוצים ופרוצות”, “עוכרי ישראל” ואפילו לא “שמאלנים בוגדים”.
ואכן, יוצרי אודיסה, החל מכותבי היידיש – השפה המדוברת ביותר בעולם היהודי – 10 מיליון יהודים, יותר מדוברי העברית כיום, שהחלו לכתוב על היהודי הפשוט, בלשונו, והמשך בביאליק שעדיין מחפש את עצמו בין המסורת של העיירה היהודית הענייה והשמרנית לקידמה החילונית וההשכלה, והמשך בטשרניחובסקי, יהודי כפרי נטול רגשי נחיתות של יהודי עירוני, יהודי שרירים, שזוף, כזה שלא חושב שלאכול כשר הופך אותו ליהודי טוב יותר, כזה שלא פוחד מלהיחשף לעולם התרבות הכללי, לתרגם את הומרוס, את שייקספיר ואת יתר משוררי העולם בני זמנו לעברית, ולהתאהב ולתאר בקולמוסו טבע פראי, ספק אוקראיני ספק ים תיכוני, המשך בז’בוטינסקי, שהיה בכלל יוצר רוסי, שמגלה את הפן העברי שלו רק בהמשך דרכו, וכלה באיזאק בבל, הסופר הלא ציוני, שכותב ברוסית על עבריינים יהודים שמקיימים מצוות וגובים דמי חסות בלי בושה כשהם מדברים בינם לבינם ביידיש באותו דיאלקט המכונה “גאנובען שפראך” – כלומר יידיש של עבריינים שבה יש יותר מילים עבריות מן היידיש הרגילה, בעיקר בכדי שהגויים סביבם לא יבינו; עבריינים יהודים כאלה שמגלגלים על הלשון את המונח “פראייר”- כלומר הבורגני, המסודר, החופשי, שאותו קל לסובב על האצבע ולעקוץ. אוסף היהודים החדשים האלה, שהיהדות היא זהותם המובהקת, ועברית עומדת לאפיין את יצירת אותו גרעין המונהג בידי “אחד העם” ותלמידיו – כל אלה, לא חושבים בראשית המאה העשרים ולו לרגע על מדינה יהודית, לא מהרהרים ולו לרגע אפילו לא באוטונומיה פוליטית, ובוודאי ובוודאי שלא חושבים לרגע לעקור ולהגר, “לעלות”, לאותה פינה מזרח תיכונית מיוזעת.
עד שההיסטוריה הכללית פוגשת את זו היהודית.
מלחמת העולם הראשונה, שמשנה את הסדר העולמי ומצמיחה במקום העיר החופשית באודיסה, את משטר האימים הסובייטי, מבהירה לאותם שואפי חירות, שההרפתקה המכוננת באודיסה הסתיימה. הם יוצאים את אודיסה, כמו ניצולים על רפסודה, כפי שהגדיר אותם הסופר חיים באר, וגם אז, הם מנסים להיאחז באשליה, שמוטב להם לחיות בברלין, בדיוק כמו הישראלים שיהגרו אליה כעבור מאה שנה, במהלך מלחמות ייקור המילקי. אבל גם שם, הגורל האימננטי של היהודי הנודד, מביא אותו לבסוף למסקנה, שאין ברירה. אין לאן ללכת. מלחמת העולם השנייה, הבהירה יותר מכל שהקיום היהודי הישן, מת מיתה אכזרית.
המרחב הכנעני הזה – פלסטינה, ארץ ישראל, או איך שנכנה אותה, היא מוצא היסטורי, כנראה הכרחי בעבור יהודי, גם זה שמתכחש למוצאו. בעבור ביאליק וחבריו, התוצאה הייתה שאותם אנשי אודיסה מעתיקים עם תום מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הבולשביקית את כל מפעלי התרבות שלהם, אבל בעיקר את רוחם החופשית, על בתי הקפה והקזינו של אודיסה, לתל אביב בשנות העשרים למאה הקודמת. קשה להבין את תל אביב ובוודאי את רוחה של “מדינת תל אביב”, מבלי לשים את האצבע על אותו אותה אבן דרך מעצבת: ביאליק וחבורתו, יוצרים בתל אביב פחות שירה, ובעיקר משמיעים דיעה, מעצבים אותה, מנהיגים אותה. אנשי רוח שהופכים למנהיגים ומתווי דרך, מנתבים את דרכו של הישראלי החדש, הראשון, הראשוני.
היום, להיות יהודי במדינת ישראל, זוהי מטלת זהות פשוטה מן ההיבט התרבותי. כמעט כורח. כל אירוע, בעיקר נוכח התנגדות השכנים ליהודי הנתפש כנטע זר במזרח התיכון, מזכיר לנו שאין לנו באמת לאן ללכת. אין לי צורך ללכת לבית הכנסת, לאכול כשר, לחפש מניין, או אפילו ללמוד תורה. אני יהודי, במובן התרבותי העמוק, כשאני חי כאן, משלם מיסים, ילדיי משרתים בצבא, ואני דובר עברית ומרגיש חיבור עמוק להיסטוריה הארוכה של עמי, עוד כשהיה אספסוף כנעני, התפתח לתרבות של אנשי כתיבה וספר, גורש מכאן, והמשיך לחוש יהודי גם כשהוא נעדר אוטונומיה שלא לדבר על ריבונות. אמנם היה משהו יוצר ויצירתי ביהודי הגלותי. אבל גם הישראלי החדש, יציר כור ההיתוך הישראלי, מזרחי, או אשכנזי, מצליח עדיין לשמור על יחודיות תרבותית, יוצרת, תוססת. התחושה היהודית אל מול נייר הלקמוס שמגדיר כיום את אנשי המערב באירופה ובארצות הברית – האם אתה בעד from the river to the sea או בעד היד הנוקשה של טראמפ? הימצאות היהודי, והישראלי, שחשב שיהיה באלטרנטיבה טובה יותר בברלין, בוושינגטון שלא לדבר על פאריס או לונדון, טפחה שוב על פנינו.
“דמוקרטיה או מרד” הקפלניסטית, היא הרוח היהודית-העברית שמצויה כיום בתודעתנו עמוק.
כששואלים אותי מה יהיה, אני אומר שאני בסך הכל אופטימי. מצבנו, למרות הכל, ולמרות אסון השבעה באוקטובר, מעולם לא היה טוב יותר. בימי ביאליק, לפניו, ואחריו, כשטבחו ביהודים, לא הגיע הצבא, גם לא אחרי עשר שעות כמו בנחל עוז, וגם לא אחרי חמש שנים. זהו ההבדל הגדול, של ריבונות יהודית. יהודים שאוכלים זה את זה, מתווכחים, צועקים, מתלהטים, מפגינים, מקללים, ממש אבל ממש איננו תופעה חדשה המאפיינת את ישראל של היום. יהודים תמיד התווכחו בלהט וקיללו באותו להט זה את זה.
אני גם פחות מודאג מאותו ניסיון לשנות את תפישות המשפט, לכנות אותן כך או אחרת, שכן, התודעה הדמוקרטית, היהודית הווכחנית, החופשית, ניצבת עמוק בתפישה הישראלית. “לך תדע אם יהיו בחירות עוד שנה ואם ביבי ואנשי בן גביר לא יכריזו על ביטול הדמוקרטיה”. גם כאלה תמיד היו לנו, וגם מזה אני לא מודאג. הרוח האודיסאית חזקה מתמיד. מדינת תל אביב, תדע תמיד להכיל את מדינת ירושלים, להפרות אותה, ולהעביר אליה את תושבי ירושלים, גם אם זה ייעשה בשקט, התגנבות יחידים. השנה וחצי האחרונה, השיבו אותנו למשבצות יסוד שחשבנו שיכולנו להותיר מאחור. אנשים רבים מדי שהכרתי נרצחו, שכלו את ילדיהם, וחיברו אותנו לגורל היהודי המיוסר. אין נחמה לאלה. ועדיין, ברור יותר מבעבר, כי אין אלטרנטיבה לקיום יהודי ריבוני, והוא אינו מובן מאליו.
מה אאחל לעם ישראל ולמדינת ישראל ביום העצמאות? – שימשיכו להיות כאלה בדיוק. קולניים, אמוציונליים, אבל אלה שיודעים גם להניח את השנאה בצד, ולכנות זה את זה “אחי”. אחל לנו שניוותר יהודים דעתנים, עיקשים, יצריים. כל עוד נהיה כאלה, אני בטוח שמצבנו, שהוא בסך הכל בסדר, ימשיך להיות כזה. ואם אחים – אזי, השבת החטופים, כערך יהודי מכונן, של מדינת תל אביב או ירושלים, הוא המשימה הבאה החשובה. עצמאות, לא תהיה באמת שמחה, בלעדיהם.
אורון שוורץ הוא עורך-דין, שותף מייסד במשרד שוורץ-נרקיס ושות’, כותב ומגיש סדרות הפודקאסט “משפט חוזר” ו”ישראל הראשונה” בתאגיד השידור “כאן”, ארכיאולוג וטייס בתחום התעופה הקלה.
ניתן להאזין לפודקאסטים של אורון שוורץ, ב”כאן הסכתים” בקישוריות:
“ישראל הראשונה”:https://www.kan.org.il/content/kan/podcasts/p-776284
“משפט חוזר”: https://www.kan.org.il/content/kan/podcasts/p-8222
נעמה יקרה, כל מסמך שאת זוכה לפרסם מעשיר את הקורא בזכות עומקו והיקפו. תודה לך