ברוב הפעמים חפצים בשווקי פשפשים יהיו יקרים יותר מאשר בחנויות לייצור המוני. אם למשל קונים כלי אוכל, בדרך כלל לא נמצא את כל החלקים ונצטרך להסתפק בפריטים בודדים ממנו. אבל מדוע כן לקנות חפצים יד שנייה? כי כאשר אנו משתמשים בהם אנחנו משיבים להם חיים ונותנים להם להמשיך להיות מה שהם נוצרו להיות – מלאי חן ומחשבה ואינם מנסים להתחקות אחר אחרים. הם סנובים ולא נועדו לייצור המוני.
מהו הדבר הכי הזוי שקניתי בשוק? לפני כמה שנים בשיטוטי בברלין נתקלתי בתבנית אפייה מקרמיקה עם הטבעה של מערב ברלין בצד. היא הייתה מונחת על סדין על הרצפה בצורת מלבן עמוק בצבע חרדל עם ריקועים בולטים בצדדים. המוכר, שכלל לא ידע מהו האוצר שהוא אוחז בידו, ביקש תמורת הכלי יורו וחצי. אמי קלטה מיד את הפוטנציאל של האוצר, ומאז לא ראיתי את התבנית אלא רק טעמתי את העוגות שיוצאות ממנה בימי שישי.
לפעמים אני שומעת את קולה של סבתי בוקע מגרוני: “קניתי את זה בשוק. חשבו שאני אידיוטית שאני סוחבת את זה, אבל זה מקסים. איזה סטייל! אני מתפארת ממציאותיי. ממש כמו תקליט שבור של נשות משפחתי. חוזרת על דברי חבריי כשהם מתארחים אצלי בדירה, ואני חושבת על סבתי, אפילו על אמי. לסט הזה אספתי כל פעם שתי צלחות. הייתי הולכת ומפשפשת בין הארגזים בחנויות הקטנות של בוגרשוב ואלנבי, וכל פעם הייתי קונה עוד שני ספלים. בשוק הפשפשים הייתי עוברת בבוקר לפני העבודה כשהפריטים המבוקשים טרם נמכרו ובכל פעם ליקטתי צלחת לעוגה או קנקן לקפה. כך השלמתי את הסט לבסוף”, מספרת סבתא. ואפרופו סיפורי סבתא: “כל אחד שנכנס אליי הביתה אומר לי שזה מקסים. כשקונים כלי יפה הוא נשאר תמיד יפה”.
האמנם? האם מה שיפה בכלי זה הכלי עצמו? או שמא ההתאהבות בכלי היא במאמץ שנעשה כדי להשיגו, בייחודיות ובאינדיווידואליות שהשגנו בזכותו?
מאז ילדותי אהבה משפחתי שווקי פשפשים. בכל טיסה לחו”ל, לא משנה על איזו אדמה נחתנו – צרפת, גרמניה, איטליה, ספרד ואפילו ארצות הברית – חיפשו הוריי היכן יש שוק פשפשים. נהגנו לבנות את תוכנית הטיול לפי מיקומי השווקים וזמני הפעילות שלהם. אני זוכרת שבארצות הברית היינו בשוק כשסביבנו ריח של שום. היה קשה לנשום, אבל העיניים ושאר הגפיים עבדו קשה. השוק היה בעירה שמייצרת שום, ושום היה הדבר היחיד שלא חזרנו איתו משם, חוץ מהריח שדבק לנו בבגדים. גם זה לא עצר בעדנו מללכת בין הדוכנים הקטנים ולא לפסוח ולו על דוכן אחד ולא לדלג על אף ארגז.
בעיר סרט שבצרפת התהלכנו בשוק כשירד גשם. כשקמנו בבוקר וראינו את מזג האוויר שהחל עוד בלילה, שיערתי לתומי שהשוק יהיה סגור, אך להפתעתנו הרבה הוא היה פתוח. אנשים מקומיים עם מטריות עמדו מעל הדוכנים שלהם. זה שוק שזכור לי לטובה, מכיוון שקניתי בו את המנורה התלויה מעל למיטתי בחדר השינה. בדיוק אותה המנורה שתלויה מעל מיטת נעוריי – מנורה ארט דקו מזכוכית בצבע ורוד עתיק עם לולאות מנחושת. זכרתי איך בילדותי חזרנו עם מנורה דומה מאחד מביקורנו בשוק פשפשים באדמת אירופה ושאמי לקחה אותי ל’מומחה מנורות’ בשוק הפשפשים שהחזיר חיים למנורה. הייתי חייבת גם בדירתי מנורה דומה. נדמה לי שתחת מנורה מתועשת הייתי מרגישה שחסר קסם בחדר.
לימים, כשגרתי תקופה בוונציה, התאהבתי בכוסות יין שהיו באחת מהדירות שבהן נהגתי להתארח בעיר. ירוקות ושקופות יחד, עם ציורי גפנים שמעטרים אותן. הוריי לימדו אותי שאפשר להביא כלים במזוודה. אם נשבר אחד, לא נורא. אז בשיטוטי בשווקי פשפשים חיפשתי אחריהן. רצה הגורל והן התגלו לי דווקא בברלין. אני רוצה דווקא להתעכב על תחושת הסיפוק שחשתי כשמצאתי את הכוסות שרציתי. עד היום ליין שאני שופכת לתוך כוסות אלו יש טעם אחר, טעם של סיפור של איך הגעתי לקנות את הכוסות האלה. עטפתי כל אחת מהן בנייר עיתון, שמתי במזוודה והן הגיעו ארצה בשלום.
מהיכן מגיעות הכמויות האלה של החפצים לשווקים?
עושה רושם שהארגזים והדוכנים לעולם אינם מתרוקנים. האם מדובר בירושות? בתים של אנשים שנפטרו וכל תכולת בתיהם מגיעה לשוק? לפני שנתיים בשוק בברלין קניתי צלחת לעוגה בצבע קרם עם פרחים במרכז. המוכרת אמרה לי שזה היה של דודה רבא שלה. בין אם זה נכון או לא, הסיפורים שמאחורי הכלי נותנים להם עומק ובעיניי הופכים אותם ליותר יפים. הם חוו מדינה אחרת, אוכל אחר שהיה מונח עליהם ואם נקשיב להם הם יספרו לנו סיפור. יש גם סיפורים פחות יפים. אני אוהבת לקנות כלים ישנים שכבר לא מייצרים יותר, כמו למשל של החברה וילורי בוש הצרפתית. פעם אמרה לי מישהי: “אני לא קונה מהם. המנהלים של המפעלים היו דורשים מהבנות שעבדו אצלם את “זכות הראשונים”. אני לא יודעת על אמיתות העובדות, אבל גם זה מוסיף היסטוריה לספל השתייה. כשאני לוקחת את לגימות הקפה בבוקר לפעמים אני חושבת על אותן הבחורות.
אני אוהבת לקרוא מהיכן הגיע הכלי ומאיזו, מה הוא ראה ואיזה נוף היה למפעל שבו הוא יוצר. מזרח ברלין הענייה או מערב ברלין שנפתחה לעולם. כל כלי מספר סיפור. כשהתארחתי בהונגריה אצל מקומיים ראיתי כלים יפים, שהיו חריגים בנוף אביזרי המטבח הביתי שלהם. כששאלתי מאיפה צלחת ההגשה נאמר לי שזה מהסבתא. חשבתי לעצמי האם היו אלו כלים של יהודים שנלקחו מבתיהם? גם מי שאינו מספר סיפורים מטבעו יכול ליהנות מלפשפש בארגזים ושולחנות של שווקי פשפשים ולהרים כלי, לשמוע אותו מדבר אליו ואולי זה יפתה ולהמשיך לחפש את חבריו לסט בשווקים אחרים. לי, למשל, יש רשימה של פריטים, שאני קוראת להם “המבוקשים”.
זה אתגר ממכר. סבתי, שכבר קשה לה ללכת, מגיעה עד היום בצעידה רגלית לשוק פשפשים. אז מקבלות רגליה כוח, שלא ידעתי שקיים בה, והיא מצליחה בהנאה והתעמקות לעבור ולהפוך כל צלחת ולספר לי על החומר שממנו עשוי הכלי. אהבתה הגדולה היא לפיוטר. כוסות היין האהובות עליי כנראה פופולריות מאוד ברחבי אירופה, כיוון שנתקלתי בהן בשווקים בצרפת, בגרמניה ואף באיטליה. כל המוכרים אמרו לי שהן מהמדינה שבה קניתי אותן. אכן קניתי אותן בצרפת ובגרמניה. סבתי חושבת שמקורן בצרפת. אני לוקחת את המילה שלה. כוס זה דבר שנשבר, אבל הסיפור הוא כיצד המוכר אמר לי: “קחי את כל הכוסות שתמצאי ושלמי 15 יורו”. כך תירצתי לעצמי את הרכישה החוזרת והנשנית.
אחי לימד אותי שאוכל טעים אוכלים רק בכלים יפים. זה הופך את האוכל לטעים יותר. גם בשווקים בישראל אני מוצאת צלחות של נאמן של פעם וכל פעם מלקטת. עוד לא הצלחתי להשלים סט, אבל אני מרגישה כלפי הכלים האלה שהם נעשו עם לב. לכן לא אכפת לי שיש לי סט, שבו כל שתי צלחות הן בצבע אחר.
מאת דניאל אשל, מחברת הספר “שפה היברדית” (בית-עקד ספרים)
אפרופו שוק פשפשים, שאלתם את עצמכם מהיכן מגיעים כל החפצים לשוק? בעיקר מפינוי דירות ירושה. רוב האנשים לא מודעים לרווח הנוסף שניתן להפיק מהדירות הללו. ככל שיש בדירה פריטים כמו תקליטים, ספרים, עיתונים ישנים או כל פריט משנות החמישים, יש מצב שמדובר על פריטי אספנות בעלי ערך. חפשו בגוגל “פינוי ירושות יוסף האוסף” וקבלו מאמר שמסביר איך להעריך את תכולת הדירה באופן עצמאי.