עמוד הבית » על הסרט "פראי אדם" פסטיבל הסרטים בחיפה – ועל התשוקה לברוח ליערות העד הסקנדינביים שעל הכרמל

על הסרט "פראי אדם" פסטיבל הסרטים בחיפה – ועל התשוקה לברוח ליערות העד הסקנדינביים שעל הכרמל

פראי אדם צילום: באדיבות פסטיבל חיפה
המושג – "להיכנע כמו דני" [quit like a Dane] נוצר במלחמת העולם השניה, והיה כינוי גנאי לדנים אשר בחרו להכנע לפולש הנאצי במקום להלחם בו. הפרגמאטיות הדנית, חוסר הרצון להיות גיבור טראגי, הותירו כנראה את האומה הדנית חבולה פחות מאומות אחרות, ועל הרקע הזה, קשה שלא להרהר במושג הכניעה הדנית, כשצופים בסרט הנפלא הזה

אין כמו יום של סוף הקיץ במעלה הכרמל בחיפה, בכדי לייצר געגועים לירוק סקנדינבי. האמירה האלמותית של מבכי או מתנגדי תהליך אוסלו, כי ניתן יהיה להגיע לשלום עם שכנינו, כשאלה יהפכו לסקנדינבים, נראית לעתים רלוונטית מתמיד כשכולאים אותנו באולם במרכז חיפה, מכבים את האורות, סוגרים את הדלתות, מחזקים את המסיכות על האף, וצופים בשלג סקנדינבי.

"פראי אדם", [Wild Men] הוא קומדיה נפלאה ועצובה על אלה שאיבדו את זה, ובוחרים בפתרון הרומנטי, (עד שמיישמים אותו), לחיות בטבע, בלי כסף, בלי טכנולוגיה, עם דיאטת פליאו – מעין מחווה משונה לתרבות האנושית הפליאוליתית, זו שאינה ניזונה מקמח לבן אלא בעיקר מבשר. במתכוון או שלא במתכוון, פראי אדם מתכתבת עם שני ספריו האלמותיים של הנרי דיויד ת'ורו – "חיים ביער" ו"מרי אזרחי" שבחר לחיות בודד באמצע המאה התשע עשרה בארצות הברית, מרוחק מהציביליזציה, ולקרוא לסרבנות מיסים נגד ממשלת ארצות הברית במחאה על העבדות. ת'ורו איש מצפון משמעותי, השפיע בתפישותיו על אנשים כמו מהטמה גנדי וטולסטוי שהטיף לחיי פשטות, אבל לבסוף מצא את מותו משחפת – מחלה שטכנולוגיה וקדמה פתרו.

ובחזרה לקומדיה הסקנדינבית – אם הטרגדיה היוונית היא זו שאמורה הייתה להראות לתושב הציביליזציה היוונית כיצד עליו לנהוג, הרי שהקומדיה ביקשה להראות לנו כיצד אנו נראים באמת. וכשהקומדיה הפכה נושכת וביקורתית יותר ויותר, ככל השציביליזציה היוונית התפתחה, נאסרו מופעים אלה על גברים צעירים, נשים ועבדים. במידה מסוימת, פראי אדם של הבמאי הדני תומאס דנסקוב, מציגה ולא מעט לועגת לתרבות הניו אייג' – אלה שרוצים לגאול את העולם באמצעות מרידה בטכנולוגיה, וביתר מה שנתפש כאלמנים של הציביליזציה המערבית החולה. אך היישום, כך מסתבר, הרבה יותר קשה והרבה פחות רומנטי. אולי אחת מן הסצינות המשעשעות בסרט מתרחשת כשהגיבור שעוזב את דנמרק ועוקר את עצמו ממשפחתו ונמלט אל היערות במדינה הסקנדינבית השכנה נורבגיה, כשהוא עוטה פרווה ומנסה לצוד עיזים משוטטות באמצעות חץ וקשת. אחרי כמה ימים כשהוא כבר ממש רעב, (כי כישורי השרדות ללא טלפון סלולרי, רכב, ואמצעי תשלום, אין לו באמת), הוא נכנס לחנות נוחות בתחנת דלק, ועורם על מסוע הקופאי ערימת חטיפים, בירה וסיגריות. וכשאין לו כסף ולא כרטיס אשראי, שכן הוא בחר לחיות חיים "אותנטיים", הוא מציע לקופאי סחר חליפין, כיאה לתקופת האבן המאוחרת – הפרווה או הגרזן שלו בעבור המצרכים. וכשזה לא עובד, הוא מוצא את עצמו, כמו ויקינג, בלשונו, עושה את המעשה הויקינגי האולטימטיבי –  בוזז..

ובחזרה למזרח התיכון המיוזע. כשמשוטטים בין הדוכנים לבתים במרכז הכרמל שנראים כמו בתי רפאים מימי המנדט הבריטי על סיפו של יער הכרמל, עיר מנומנמת שאמורה הייתה להיות הבירה של המנדט הבריטי, ונשארה מאחור לטובת מירכוז , וחזירי הבר שכנראה מסתובבים שם באין מפריע בלילות [מודה, חיפשתי, לא ראיתי אותם], קשה שלא להרהר ברצון לברוח מן המציאות שלנו ולצאת אל היער שנמצא מעבר לפינה, ואז להזכר שבריחה לטבע הוא מעשה רומנטי, אבל הרבה פחות מעשי. איפה מדליקים את המזגן לעזאזל בכניסה לאודיטריום ואיפה יש כאן שווארמה נורמלית? אין כמו פסטיבל קולנוע חיפאי, בכדי לתת לנו כמה רגעי בריחה, לפני החזרה למציאות.

אורון שוורץ הוא עורך-דין, שותף מייסד במשרד שוורץ-נרקיס ושות', כותב ומגיש הפודקאסט "משפט חוזר" בתאגיד השידור "כאן", ארכיאולוג וטייס בתחום התעופה הקלה.