הפרשה נפתחת בפסוקים: "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן׃ וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי יְהוָה וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם׃".
פרשת מסעי חותמת את כל השנים שבני ישראל עברו במדבר ובה מופיעה רשימה של 42 המסעות שעברו בני ישראל במשך 40 שנה במדבר מיום יציאתם ממצרים ועד שעמדו בגבול ארץ ישראל.
בשנה הראשונה עברו 14 מסעות.
בשנה האחרונה עברו 8 מסעות.
יוצא ש – 20 המסעות הנותרים התפרשו על תקופה של 38 שנה.
הנושאים הנידונים בפרשת מסעי:
- סיכום מסעות בני ישראל במדבר
- אזהרת הקב"ה לבני ישראל
- חלוקת הארץ לנחלות
- ערי הלויים וערי המקלט
- דין העברת נחלות בין השבטים
- סיכום מסעות בני ישראל במדבר
ידוע שאין אות מיותרת בתורה. נשאלת השאלה: מדוע יש צורך להביא פירוט של כל מסעות בני ישראל במדבר?
ישנם שני הסברים לכך:
- פירוט המסעות מעיד על אהבת הקב"ה לבני ישראל על שרוב שנותיהם במדבר היו במנוחה.
- הדבר מנציח את העובדה שעם שלם שהה במדבר 40 שנה והקב"ה סיפק להם את כל צרכיהם בצורה ניסית יום-יום, שעה-שעה: מזון, שתייה, צל והגנה. דבר שהוא בלתי נתפש בשכל האנושי.
רש"י מפרש שהדבר דומה למלך שבנו חלה, והמלך הלך איתו למקום רחוק כדי שיתרפא. בדרך חזרה הביתה, המלך מזכיר לבנו את כל המקומות שהם עצרו בדרך הלוך ומה קרה בכל מקום.
"וַיִּסְעוּ מִיַּם סוּף וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר סִין׃" נשאלת השאלה: איפה זה מדבר סין?
מדבר סיני הוא חלק ממדבר סין. לפני מתן תורה הוא נקרא מדבר סין. לאחר מתן תורה הוסיפו לו את האות י' שהיא כנגד עשרת הדיברות ומאז הוא נקרא: מדבר סיני.
נשאלת השאלה מדוע לא מוזכר המאורע העיקרי של מתן תורה בין כל המסעות?
תשובה: מתן תורה היה בין המסעות שנסעו עם ישראל, ומסבירים שהתורה היא דבר תמידי ולא שייך לכתוב על זה וייסעו ויחנו.
- אזהרת הקב"ה לבני ישראל
לפני הכניסה לארץ ישראל הקב"ה פונה אל משה ומזהיר אותו שעל בני ישראל לגרש ולהשמיד את כל שבעת העמים היושבים שם ולהחריב את כל הפסלים והמקומות שבהם הם עבדו עבודה זרה, ככתוב: "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר׃ דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל אֶרֶץ כְּנָעַן׃ וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם וְאֵת כָּל צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ וְאֵת כָּל בָּמֹתָם תַּשְׁמִידוּ׃ וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ׃".
הקב"ה מדגיש שרק אם הם יעשו בדיוק את מה שהוא אומר, הם יוכלו לשבת בארץ באופן קבוע ולהוריש אותה לילדיהם, אבל אם הם ישאירו אפילו חלק קטן מהעמים שם, הם יציקו לעם ישראל: "וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ׃". ובסופו של דבר הקב"ה כמו שהוא חשב לגרש את העמים הוא יגרש את בני ישראל מארץ ישראל: "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם אֶעֱשֶׂה לָכֶם׃".
- חלוקת הארץ לנחלות
בשלב זה משתנה השם של ארץ כנען לארץ ישראל.
הקב"ה משרטט את גבולות הארץ כדי שבני ישראל ידעו בדיוק מהיכן עליהם לגרש את שבעת העמים והיכן הם יכולים להתיישב. בגבולות אלו עתידים להתיישב תשעה שבטים וחצי מאחר ששבט גד, שבט ראובן וחצי משבט מנשה קיבלו נחלות בעבר הירדן המזרחי, כפי שתואר בפרשה הקודמת, פרשת מטות.
משה פעל לחלק את הנחלות על פי גורל שציווה אותו הקב"ה, ככתוב: "וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּתְנַחֲלוּ אֹתָהּ בְּגוֹרָל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לָתֵת לְתִשְׁעַת הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה׃".
כיצד התבצעה בפועל חלוקת הנחלות?
הקב"ה מסר למשה רשימה של אנשים שנבחרו להנחיל את הארץ לבני ישראל והם: אלעזר הכהן הגדול, יהושע בן-נון, המחליף את משה, ועוד נשיא מכל שבט. הנשיא יקבל לעצמו את החלק של כל השבט ואז יחלק אותו בין כל אנשי השבט, ככתוב: "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃ אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִנְחֲלוּ לָכֶם אֶת הָאָרֶץ אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן׃ וְנָשִׂיא אֶחָד נָשִׂיא אֶחָד מִמַּטֶּה תִּקְחוּ לִנְחֹל אֶת הָאָרֶץ׃".
- ערי הלויים וערי המקלט
שבט לוי לא קיבל נחלה בארץ בגלל תפקידו המיוחד. הקב"ה ציווה את השבטים להעביר מכל שבט לפי גודלו מספר ערים כך שבסך הכל הלויים יקבלו 48 ערים, ומתוכן 6 ערים ישמשו כערי מקלט, ככתוב: "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר׃ צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתְנוּ לַלְוִיִּם מִנַּחֲלַת אֲחֻזָּתָם עָרִים לָשָׁבֶת וּמִגְרָשׁ לֶעָרִים סְבִיבֹתֵיהֶם תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם׃ וְהָיוּ הֶעָרִים לָהֶם לָשָׁבֶת וּמִגְרְשֵׁיהֶם יִהְיוּ לִבְהֶמְתָּם וְלִרְכֻשָׁם וּלְכֹל חַיָּתָם׃ … וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם אֵת שֵׁשׁ עָרֵי הַמִּקְלָט אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לָנֻס שָׁמָּה הָרֹצֵחַ וַעֲלֵיהֶם תִּתְּנוּ אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם עִיר׃ כָּל הֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה עִיר אֶתְהֶן וְאֶת מִגְרְשֵׁיהֶן׃ וְהֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ מֵאֲחֻזַּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הָרַב תַּרְבּוּ וּמֵאֵת הַמְעַט תַּמְעִיטוּ אִישׁ כְּפִי נַחֲלָתוֹ אֲשֶׁר יִנְחָלוּ יִתֵּן מֵעָרָיו לַלְוִיִּם׃".
הקב"ה ציווה להגדיר 6 ערים כערי מקלט בחלוקה הבאה: שלוש ערים מכל צד של הירדן: שלוש ערי מקלט בעבר הירדן המזרחי ושלוש ערי מקלט בעבר הירדן המערבי: "וְהֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתֵּנוּ שֵׁשׁ עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם׃ אֵת שְׁלֹשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וְאֵת שְׁלֹשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה׃".
מהי עיר מקלט?
אם קרה מקרה שבו אדם הרג אדם אחר בין בשוגג (בטעות) ובין במזיד (בכוונה תחילה, רצח), הוא נמלט לעיר מקלט כדי להתגונן מנקמת דם של אחד מקרובי המשפחה של הנרצח (שנקרא: גואל הדם) עד שהוא יובא למשפט לפני הסנהדרין.
ישנם שני מצבים:
- במידה ואותו אדם הרג בשוגג, הוא יחזור לעיר המקלט ושם הוא יגור עד מות הכהן גדול: "כִּי בְעִיר מִקְלָטוֹ יֵשֵׁב עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל וְאַחֲרֵי מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל יָשׁוּב הָרֹצֵחַ אֶל אֶרֶץ אֲחֻזָּתוֹ׃". כל עוד הוא נמצא בעיר המקלט, הוא מוגן מגואל הדם. אם הוא ייצא משם, גואל הדם יכול לנקום בו מבלי שהוא יואשם ברצח: "וְאִם יָצֹא יֵצֵא הָרֹצֵחַ אֶת גְּבוּל עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה׃ וּמָצָא אֹתוֹ גֹּאֵל הַדָּם מִחוּץ לִגְבוּל עִיר מִקְלָטוֹ וְרָצַח גֹּאֵל הַדָּם אֶת הָרֹצֵחַ אֵין לוֹ דָּם׃".
- במידה ואותו אדם רצח אדם אחר במזיד, אז דינו מיתה ובית הדין מוסר אותו בידי גואל הדם, שהורג אותו בסיף: "גֹּאֵל הַדָּם הוּא יָמִית אֶת הָרֹצֵחַ בְּפִגְעוֹ בוֹ הוּא יְמִיתֶנּוּ׃".
נקודה חשובה היא שאם אדם הרג בשוגג ועליו ללכת לגור בעיר מקלט תקופה לא ידועה, הוא לא יכול להתחמק מעונשו בכך שישלם כסף: "וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ עַד מוֹת הַכֹּהֵן׃ ", ובוודאי אדם שרצח לא יכול להימלט מעונש המוות שנגזר עליו בשום צורה או דרך: "וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת כִּי מוֹת יוּמָת׃" . הסיבה לכך שהקב"ה לא מוותר בדיני נפשות היא ששפיכות דמים משחיתה את הארץ הקדושה ואין דרך לכפר על הנרצח, אלא בסיום חייו של הרוצח: "וְלֹא תַחֲנִיפוּ (תרשיעו) אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ׃". כאמור, הקב"ה מנהיג כאן עיקרון חשוב ויסודי שעובר כחוט השני לאורך כל הנהגתו את העולם ואת בני ישראל והוא העיקרון של: מידה כנגד מידה.
- דין העברת נחלות בין השבטים
המנהיגים של חצי שבט מנשה, שקיבל נחלה בארץ, פנו אל משה ואמרו לו שהקב"ה ציווה שבנות צלפחד (שגם הן משבט מנשה) יקבלו נחלה, מתוך הנחלה של כל שבט מנשה. עד כאן הכל טוב ויפה. אז איפה הבעיה? הבעיה היא שאם בעתיד הן תינשאנה לגברים משבטים אחרים ויוולדו להם בנים, אז הנחלה תעבור על השם של בעליהן, וכך יגרע שטח מכלל הנחלה של שבט מנשה: "וְהָיוּ לְאֶחָד מִבְּנֵי שִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְנָשִׁים וְנִגְרְעָה נַחֲלָתָן מִנַּחֲלַת אֲבֹתֵינוּ וְנוֹסַף עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם וּמִגֹּרַל נַחֲלָתֵנוּ יִגָּרֵעַ׃". מאחר שמדובר בירושה, אז גם בשנת היובל הקרקע לא תחזור לשבט מנשה. משה השיב להם שדבריהם נכונים, והוא המליץ לבנות צלפחד להינשא לגברים משבט מנשה: "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים׃".
הקב"ה ציווה לדור הראשון מיורשי הארץ שלא להתחתן בין השבטים, אלא שינשאו גברים ונשים מאותו שבט, ודין זה, הוא בגלל בנות-צלפחד, שקיבלו חלק בארץ, ולא יעבירו אותו לשבט אחר. חז"ל אומרים, שבאמת לא היה ציווי לבנות-צלפחד, אלא הן היו מותרות להינשא לשבט אחר, אלא רק עצה טובה נתן להם, שיינשאו רק לשבטם. ה"אור החמה" מסביר, מהו העניין לאסור רק לדור הראשון? מפני שהם קיבלו את חלקם בארץ ישירות מהקב"ה, ואין זה כבוד להם להעבירו לשבט אחר כאילו שאינו רוצה בחלק זה, אך אח"כ בתורת נחלה, אין בזה קפידה.
מהם המסרים בפרשה?
- "א'לה מ'סעי ב'ני י'שראל" מרמזים על הגלויות – ראשי תיבות: א'דום, מ'די, ב'בל, י'ון (נחל קדומים).
- נקודה מעניינת היא שבכל המסעות לא כתובה האות ז'. הדבר מרמז שהם נחו ולא נסעו ביום שבת (החשיבות בשמירת השבת) וכן שהם לא הצטרכו לכלי זין.
- בפרשה זו יש רמז על חנוכה, כי המסע הכ"ה, הואחשמונה, רמז לחשמונאים שניצחו בכ"ה בכסלו (הגרי"ח זוננפלד).
- אחד בא לצדיק, והתאונן על צרותיו, אמר לו הצדיק, שכתוב בפרשת מסעי, מ"ב מסעות, וכל מיני שמות – מרה, מתקה, חרדה, דפקה, יטבתה, אמר לו, העולם הוא גלגל החוזר, פעם כך, ופעם כך, הנה, פעם מרה ופעם מתקה לשון מתוק, פעם חרדה ופעם יטבתה לשון טוב. ובסוף כתוב "ערבות מואב" שיהיה עָרֵב וטוב.
- "ויסעו מרפידים, ויחנו במדבר סיני". "רפידים" ע"ש רפיון-ידיים מהתורה, כשנסעו מרפיון הידיים, אז באו למדבר סיני, לקבל התורה. אך "ויסעו ממדבר סיני" אם נחלשים בתורה, אז "ויחנו בקברות התאוה" שוקעים בתאוות העולם-הזה (חיד"א). כלומר, אם עם ישראל נחלש בתורה ומתרחק ממנה, הוא שוקע לתאוות העולם הזה, חס וחלילה, אך כאשר עם ישראל עוסק בתורה הקדושה, הוא חזק והשם מציל אותו מכל אויביו ונותן לו שפע בכל התחומים.
כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזובו:
עץ חיים היא למחזיקים בה, ותומכיה מאושר
דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום
אורך ימים בימינה, בשמאלה עושר וכבוד
טעמו וראו כי טוב ה'
בכתיבה התבססתי על שיעור של כבוד הרב יוסף מזרחי שליט"א
הוספת תגובה