רועי יוסף שירת כחוקר מצ"ח במילואים במחנה שורה. במשך שישים יום הוא עסק בזיהוי גופות של קורבנות טבח השבעה באוקטובר. בנוסף להיותו חוקר מצ"ח במילואים הוא גם מחזאי. בשלב מאוד מוקדם הוא הבין שיש כאן מציאות מורכבת וחד פעמית שעל מנת לשרוד אותה עליו לעבד אותה. הוא שלף את המחשב וכתב ללא הרף עד שנולד מחזה תיעודי, פיוטי, מטלטל ומעורר מחשבה בו זמנית. המחזה שנוצר בתוך ומתוך מציאות מטלטלת יש בו מזור לכותבו וללא ספק, הכתיבה מהווה ריפוי לסערת הנפש ולנו הצופים, מסמך תיעודי מצמרר ומעורר מחשבה. שורה הוא ניסיון אמיץ וחשוף לאפשר לכולנו להבין מה היה שם, מן קול קולקטיבי מתוך מציאות מטלטלת שמאפשרהתבוננות בניסיון לשמור על התנהגות נורמלית במציאות לא נורמלית.

>>>מהי התנהלות נכונה של גבר? …
סיפור המסגרת של המחזה מתמקד במשימת העל שהיא להוביל את המתים לקבורה לאור אירועי השבעה באוקטובר. רועי והחיילים שגויסו למשימה מצאו את עצמם מחפשים סימן מזהה שיקל על הזיהוי ויאפשר קבורה במהירות האפשרית. בתחילת ההצגה אחד השחקנים מספר לקהל כי בז'אנר הטרגדיה היוונית מעולם לא נצפה ברגעי המוות על הבמה וכי המקרים האכזריים מתרחשים מאחורי הקלעים ולא על הבמה ובכך מרמז לקהל את גבולות הגזרה ואכן, כאן הדמויות מנהלות שיח על מוות, משתפות מחשבות על המוות, התמודדות עם מוות אך לא נראה מוות.
הבחירה החזותית המרשימה של יש בה על מנת לספר את הסיפור במלוא עוצמתו ולאפשר מפגן חזותי מרהיב של מוות בדמות חלל גדול שחור וריק המסמל את האין סוף, את המוות, את הייאוש ואת האבדון בחור שחור בימתי במימדי ענק. הדמויות נושאות עגלות המשמשות קברנים וכאן הן עשויות נירוסטה בת ימינו, עליהן מונחות הגופות הסימבוליות עטופות בשקיות לבנות הנמצאות בתנועה מתמדת המסמלת מעברים מחיים למוות ותנועת חיים בלתי פוסקת למרות הריח של המוות וערמות הגופות. עוד בהקשר הבחירה החזותית הדמויות לובשות סרבלים לבנים המזכירים מצד אחד תכריכים לבנים ומצד שני מסמלים מדי עבודה כי כולם כאן לצורך עבודה מכתימה ביותר והלבן משאיר מאחורי הקלעים את הדם ומותיר שפה חזותית סימבולית.

היצירה מציגה פסיפס דמויות של אנשי המחנה במונולוגים המספרים את סיפורן של הדמויות. גם אם נדמה כי מתקיים שיח לבסוף מדובר במונולוגים אישיים כשכל אחת מהדמויות משקפת חוויה אחרת וקושי אחר שפוגשים אישיות ייחודית, כשלכל דמות יש מאפיינים ייחודיים וכל דמות מצויה בתוך עולמה הפנימי הסוער מתוך המפגש עם המוות ועם המקום והמשימות הנדרשות. אנסמבל השחקנים של תיאטרון תמונה מפגין משחק רגיש ומלא עוצמה. נשמע את דמות המספר שהוא המחזאי הפונה אל הקהל ומשתף ברגשות מלאי עוצמה ובטלטלה רגשית המציפה אותו תוך כדי שהייה במחנה. נשמע את האחד שתמיד רוצה לדעת את שמות הגופות בזיהוי על מנת לתת למוות היבט רוחני ולאפשר למתים ייחודיות ולא רק מספר סידורי. נחשף לחייל שהוביל גופה בעגלה כשהוא שיר את ימים לבנים והמספר לא מרפה מהמספר המחפש אותו לאורך כל המחזה ולא מוצא ולקראת סצנת הסיום נצפה בסצנה מרשימה בה כל הקאסט שר בביצוע אקפלה את השיר. אחד מרגעי השיא של המחזה הינו מונולוג של נהג המשאית במונולוג מצמרר המתאר כיצד הוא מעביר גופות לקבורה במשאית שלו.

הדמויות חולקות יחד בועת חיים במקום בו המוות מלא נוכחות. מרתק לצפות בהם אוכלים, צוחקים, מעשנים ואפילו יש סצנה בלתי נשכחת שח חתונה צוהלת בתוך מחנה שיש בו מוות ומאות גופות. סצנה גרוטסקית, אירונית ומצד שני אותנטית ונוגעת ללב כי החיים חזקים מאתנו. המחזה כולו עוסק במציאות שהתהוותה מתוך אירוע מטלטל ומהווה מסמך חברתי חשוב. אם יש לכם כוחות לגעת בנושא, אל תחמיצו.
זוהי הפקת מקור של אנסמבל תמונע בשיתוף עם פסטיבל ישראל .ההצגה הועלתה במסגרת פסטיבל ישראל, .2024
כתיבה ובימוי: רועי יוסף שחקנים: שחר נץ, מוראד חסן, אייל נחמיאס, נעמי אורן, אורי דב יוסף בלופרב, דורית דורה שלו, אילן זכרוב, יובל קנין נחמיאס, רועי יוסף.
עיצוב תפאורה: זוהר שואף עיצוב אלמנטים: אריאל טל ארביב, עיצוב תלבושות: דניאל קפלן עיצוב סאונד: ניר ג׳ייקוב יונסי עיצוב תאורה: יאיר סגל
מאת ורד גרנדיר פרוכטמן – כותבת תוכן, יועצת ארגונית, מאמנת מנטלית ומגישת הפודקאסט "ללטש את היהלום הפנימי".
הוספת תגובה