עם הצפת התוכן שאנחנו מקבלים, קשה למצוא אוצרות. רוב הסדרות לא מצליחות להפתיע ולהציג משהו חדש שלא ראינו עד כה. אבל אופוריה עושה בדיוק את זה. היא סדרת נוער שמיועדת קודם כל למבוגרים וכנראה קשה לעיכול דווקא לנו, כי החיים שלנו נעים בקצב אחר לגמרי. אנחנו לא גדלנו עם מצלמות עמוק בתוך הפנים שלנו, חרם לא עקב אחרינו הביתה ברשתות החברתיות ורובנו לא נחשפנו לפורנו והשלכותיו בגילאים האלה.
הדור שהסדרה מציגה יענה 'כן' על כל מה שכתבתי למעלה. ההשלכות של האינטרנט על ההתפתחות של בני-הנוער מוצגת באופוריה כמו אגרוף בבטן ובגלל זה, לא מדובר רק בסדרת נוער. מדובר בסדרה שהיה שווה לחכות לעונה השנייה שלה שנתיים וחצי. אז רגע לפני העונה השנייה שווה להזכיר קצת במה מדובר וזה הזמן לציין שהולכים להיות פה ספויילרים ולא מעט מהם.
דמויות מפתח
אנחנו מתחילים את הסדרה עם רו (זאנדיה במשחק משובח שזיכה אותה באמי), שהיא המדובבת שלנו. כל פרק היא נותנת לנו רקע על דמות ראשית אחרת. רו מכורה לסמים ואת רוב הקיץ שלה היא בילתה במוסד לגמילה אחרי שלקחה מנת יתר. מגיל קטן היא מאובחנת בדו-קוטביות, או-סי-די ועוד שלל בעיות נפשיות שיצרו לא מעט התקפי חרדה ותלות בתרופות. היא אחות בכורה, שמאשימה את עצמה בצלקות הנפשיות של אחותה הקטנה ואמא שלה שמגדלת אותן לבד אחרי שאבא שלהן נפטר. אחנו מקבלים בפרק הראשון את המשפט שהכי מאפיין את הדמות הראשית שלנו כשהיא מספרת על עצמה "אם הייתי יכולה להיות אדם אחר, אז הייתי עושה את זה". היא לא מאמינה שמגיעה לה גאולה וככה, כבר בדרך חזרה ממוסד הגמילה היא מעדכנת אותנו שהיא לא מתכוונת להפסיק להשתמש בסמים.
אם להתעכב על עוד דמות, אז נייט. הוא הדמות הקשה והמוכרבת ביותר לעמדתי, אחרי רו כמובן. הרבה לא יסכימו איתי כי הוא נוראי אבל אני חייבת לציין שללא נייט, אין סדרה. גם כאן, ג'ייקוב אלורדי (24) עושה תפקיד נהדר, לעומת הופעות קודמות שלו בטלוויזיה. נייט מוצג לנו מתחילת העונה כפריווילג. הוא הבן של האדם הכי עשיר בעיר, כוכב נבחרת הפוטבול, יש לו את החברה הכי יפה וסך-הכל, החיים שלו אמורים להיות מושלמים. אבל אנחנו מגלים שנייט נחשף לסוד של אבא שלו מגיל מאוד צעיר. מה ששינה לו המון תפיסות בחיים, הצורך שלו בשליטה, המחשבה שכל דבר שזולג מהנורמה עלול להרוס את המשפחה שלו. הוא בז לנשים שלא עומדות בסטנדרטים שהוא מציב לנשיות, הוא סובל מהתקפי זעם קשים מאוד ובסופו של יום- הוא אלים. אפילו מאוד אלים יחסית לעובדה שהוא בן נוער. כאן, במהלך כל העונה, אנחנו ממש רואים את החותם שאבא שלו השאיר עליו. ועולה בי התהיה, מה היה יוצא מנייט אם הוא לא היה רואה את מה שהוא ראה כילד? איך הוא היה מתנהג?
פרקי הספיישל
הקורונה פרצה בארצות הברית בשבוע שהתחילו הצילומים לעונה השנייה. הם נאלצו להפסיק ולכתוב את העונה מחדש. בין לבין, הם נתנו לנו מתנה: שני פרקים ארוכים ושונים מעט מהפרקים הרגילים. הפרקים מזכירים מעט הצגת תיאטרון. דיאלוג שפוסק רק לכמה רגעים בודדים. ואם להיות כנה, כל סדרה שיכולה לכתוב שעה של דיאלוג ולהחזיק אותו בצורה שהוא מתוחזק בפרקים האלה, שווה צפייה.
אחרי פרק הספיישל הראשון מצאתי את עצמי מהורהרת לחלוטין. אמנם לא עברתי בעיות התמכרות אבל הסוגיות שרו ועלי, הספונסר שלה מעלים, עוררו אצלי את כל קשת הרגשות. באיזו קלות ניתן ליפול לתהום ההתמכרות. פרק שמציג המון תובנות על חמלה וכמה זה מסוכן לא לסלוח לעצמנו. בעיניי אפשר לצפות בו גם מבלי לצפות בכל הסדרה מרוב שהוא חשוב. הוא עומד בפני עצמו וככה נראית גאונות טלוויזיונית.
מעבר לקאסט נהדר ועלילה מושכת, אופוריה תחת ניצוחו של סאם לוינסון (שבעצמו היה מכור בעבר לסמים), מצטיינת בזוויות צילום מסקרנות, פלטת צבעים שאני מתפתה להגיד שמאפיינת רק אותה ולא פחות חשוב, פסקול מקפיץ ומרגיע במקומות המדוייקים ביותר. מדובר בבית ספר לטלוויזיה ואיזה כיף שזכינו לעונה שנייה.
מאת: מאיה גולדין
הוספת תגובה