העלילה מתרחשת בשנות ה-70 המאוחרות, בצל ההפיכה הצבאית והכאוס באתיופיה. יהודי הכפר גונדרוצ’מריאם מתארגנים ליציאה למסע רגלי מסוכן דרך סודן. יצחק (58), איכר עצמאי ובעל משק מצליח, מסרב לנטוש את האדמה והיבול שבנה בעמל רב. עמדתו מובילה לעימות חריף עם אשתו שרה (45), שנחושה לצאת לדרך עם שלושת ילדיהם. הסתבכות בנקמת דם מאלצת את יצחק לשנות את החלטתו: שרה והילדים יוצאים למסע, והוא נשאר מאחור לטפל באדמתו. משם נפרשת סאגה משפחתית שנעה בין הכמיהה לציון לבין הזיקה לאדמה ולאלה שנשארו.
ההפקה עצמה היא מסע לא פחות מורכב. הסרט נוצר בשיתוף פעולה ישראלי-אתיופי שנמשך יותר מחמש שנים, בין 2017 ל-2023, ועבר בדרך את מגפת הקורונה ואת מלחמות האזרחים באתיופיה. חלק עיקרי מהצילומים נערך באתיופיה ביולי ובאוגוסט, בשיא עונת הגשמים. התוצאה היא שפה ויזואלית נדירה: גשמי זלעפות בלילות שהפכו בבקרים למרבדי טל עדינים, נהרות ומפלים שוצפים ואור טבעי ייחודי. מחנה הפליטים בסודן שוחזר בלב נס ציונה, בעבודת ארט קפדנית. רבים מהניצבים הם בני הקהילה, שצעדו בעצמם במסע ההיסטורי. עבור חלקם השחזור היה נאמן כל כך למציאות ולטראומה, שהם התפרקו רגשית ולא הצליחו להיכנס לאוהלים שדימו את המחנה.
ההתרשמות מההקרנה בפסטיבל חיפה
“האגר” שבה את ליבי. זה סיפור של יהודים שאנחנו, הישראלים, מכירים פחות. שמענו, קראנו, אבל עד היום לא ראיתי סרט שמצליח לספר אותו כך, בצורה שנוגעת ומרגשת באמת.הסרט מציג את המסע הארוך ואת מה שעבר על הדמויות בדרך: הקושי, הכאב, העוני והרדיפה אחרי היהודים באתיופיה. הפחד מהממשל, מהצבא ומהשחיתות מורגש בכל פינה, וכך גם גיוס הבנים לצבא. לצד זה הסרט מראה את יחסי הכפר מול זקן השבט.
אחד הדברים שנגעו בי במיוחד הוא הפחד לעזוב. הדמויות מהססות לצאת לירושלים הקדושה, כי הן משוכנעות שהיא מדבר ושאין בה כלום. חוסר הידע הזה, והתמימות שמלווה אותו, משוקפים בסרט בצורה אותנטית ויפה. ועם כל הפחד, האהבה למולדת לא פוסקת, וכולם רוצים להגיע לישראל.השחקנים מדהימים, ומשחקם מול סיפורם של העולים מרגש. גם הצילום ראוי לציון: נופים עוצרי נשימה, גשם, יערות וקור, ולצידם הדאגה לבעלי החיים.”האגר” הוא סרט נפלא, עשוי היטב, מרגש ואותנטי, והוא מצליח להעביר את חוויית יהודי אתיופיה. אני ממליצה בחום לראות אותו.
“האגר” צפוי לצאת לבתי הקולנוע במהלך 2027.
הוספת תגובה