הקדמה:
כל מי חי בתוך תקופת ימי השיכונים, של שנות שנות ה-50, שבה עולים חדשים, הפכו להיות משפחה אחת גדולה בפרפריות. מדינה צעירה, המתמודדת עם תנופת עולים עיקשת מאירופה וצפון אפריקה, מנסה לממש רעיון גדול שהוא לייצר מודל קהילתי של כור ההיתוך, שהוא מדינת ישראל החדשה, כאשר כל אחד מהעולים מביא איתו אורח חיים אחר.
ההצגה:
חיזובטטה, היא אם חד הורית לשני בנים אדוארד (חיזו) ושמעון (בטטה), עובדת ניקיון ותיקה במרפאה, כאשר אחת לשבועיים מגיעה בחורה מטעם הרווחה, לוודא את מצבם המשפחתי ולהיות לעזר בשעת הצורך. אדוארד בנה הבכור, מחונן, שאין באפשרות האם לממן את לימודיו. הוא חסר אמונה בעצמו שיכול התקבל ללימודי בגרות מחוץ לשיכון. בהתחלה הוא מסרב להבחן לתנאי הקבלה ואילו שמעון ההפך מאחיו הבכור אינו רוצה ללמוד וכל חפצו הוא לצאת מהמקום וממעגל העוני הפוקד אותם.
חיי המשפחה מתקיימים בתוך הבית, בתוך בועה. התריסים מוגפים, שקט, שלא ישמעו או יראו השכנים דבר. כל בוקר מקבלים את אותו כריך לאכול. כאשר הולכים בשכונה, האם מפצירה בהם לחייך לכל אדם שפוגשים בדרכם. מצב היוצר את חוסר האיזון הקיים בבית ומחוצה לו.
האם מפוטרת ממקום עבודתה, לאחר שמפקחת ראתה את שני ילדיה מנקים עימה את המרפאה, עד אור הבוקר ואינם יכולים ללכת לביה"ס, מאחר שעייפו מהניקיונות. חיזובטטה מאבדת את הביטחון ואת עצמה לדעת והופכת לאם לחסר שליטה בחייה ובמשפחתה הבושה בלהיות ללא עבודה גרמה לה להבין שאין לה מקום בעולם..
אדוארד למעשה, לוקח אחריות על תפקוד המשפחה וטיפול באימו הדיכאונית. הוא בין את המשמעות שעליו מוטלות משימות הבית וטיפול בשמעון אחיו הקטן. אדוארד מתמסר ומוותר על חלומו למען משפחתו ודואג שאחיו ישקיע את כישרונו בנבחרת הכדורגל, יקבל מימון ויצא ממעגל העוני ומהשכונה. האם מנסה להתאבד ואת סוף ההצגה אשאיר לכם צופים יקרים. ללא ספק היחד גיבש את כולם בשכונה.
מה זה אומר עלינו כיום:
חשוב לציין, שההצגה מלווה בהומור, על מנת ליצור ריכוך, במחזה הטעון רגשית. הרצון להצליח ולהגשים את חלומו של כל אחד, הפך למקום בלתי מושג, יש כאן מסר חברתי לקיום שלנו.
נקודה מעניינת היא שההצגה מעלה שיח רלוונטי, המתאים גם היום ובעיר רמלה שהפכה לעיר משגשגת בחינוך, בנייה ועכשיו תרבות.
בעידן הטכנולוגי והסמארטפונים, הקלות להשיג הכול ומהר, לרגע לא נשכח שעדיין ישנן משפחות המתקיימות מהיד לפה, ללא יכולת לתת עבור ילדם, את מה שהחברה מציגה כלא בר השגה. הצלקת של שנות ה – 50, של כור ההיתוך, קיימת עדיין בחברה הישראלית.
חוסר שיוון, בירוקרטיה ומערכת אטומה וללא יכולת לתת מענה לקהילה. אנו נחשפים בהצגה לערך של הגשמה עצמית ובמקביל על ויתור על הגשמה זו. ליצור חלום זו לא קלישאה, אלא, דרך חיים של קיום. אם בטטה לא היה מקבל זריקת "בוסט" מאחיו וממאמן הכדורגל, סביר להניח שהחלום היה מתפוגג ונשאר בגדר חלום למרות הכישרון.
מחזה נוגע ללב, מרגש, בליווי מוזיקה נוגעת, שחקנים נפלאים. רמלה, חרתה על דגלה קיום תיאטרון ולהעלאת מחזות רפרטואריים מעוררי מחשבה.
אשמח להגיע שוב לצפות בהצגות של העיר.
מחזה מאת : רואי גורמזאנו , בימויוניהול אומנותי : יוסי ג'וז כהן שחקנים: שרונה אלימלך, טל שדה, מתן און ימי, מאיר תמם, אמונה צבי לשם, דנה עדיקא.
הוספת תגובה