עמוד הבית » מחכים לגודו- בתאטרון תמונע

מחכים לגודו- בתאטרון תמונע

מחכים לגודו צילום: דוד קפלן
נתחיל עם קצת רקע, מחכים לגודו של סמואל באקט שהועלה לראשונה בפריז ב1953 נחשב לנקודת מפנה בעולם התיאטרון, הוא בעצם מסמל את תחילתו של תיאטרון האבסורד, תאטרון שלא כבול לחוקים של מבנה עלילתי, תפאורה או שום היגיון.

זהו מידע שבהחלט יש לקחת בחשבון כאשר נגשים לצפות בגודו לראשונה, כי לעין הבלתי מיומנת המחזה עלול להיראות דל, מוזר ואפילו טיפשי. וחבל, כי מתחת לדיאלוגים השטותיים מסתתרת גאונות מתריסה. כבר בתחילת ההצגה אנו פוגשים את הדמויות הראשיות גוגו ודידי. אין לצופה מושג היכן הם נמצאים ומדוע הם שם. אין תפאורה, מעט מאוד אביזרים ולגופם בגדים בלוים שאינם מסגירים זמן או מקום מסוים בהיסטוריה. כל שאנו יודעים שהם מחכים לגודו , מי זה ולמה? אין תשובה ברורה וגם לא תהיה.

צילום: דוד קפלן

הדמויות מנהלים בניהם דיאלוגים וכמעט שום דבר לא קורה. 3 דמויות משנה מצטרפות והולכות וזו ההתרחשות היחידה. ספוילר – גם גודו לא מופיע. המינימליזם של המחזה מאתגר את הצופה, מאוד, הוא לא סוחף, לא אסקפיסטי ולא מרגש במיוחד. אבל כשמתחילים להתגבר על האתגר (וזה לא קשה לאור העובדה שאורך המחזה פחות משעה) נחשפים לגאונותו של באקט שיצר מחזה שעם טיפה דימיון ותבונה יכול להיות מטאפורה לכמעט כל דבר. חיפושו של האדם אחר משמעות, אמונה, יחסים חברתיים ומעמדות. הדיאלוגים יכולים להיתפס כסתומים לחלוטין או כפילוסופיה נשגבת, תלוי מה בוחר הצופה.

צילום: דוד קפלן

יש לציין לשבח את צוות השחקנים שבהצגה כל כך דלת אמצעים חזותיים מצליחים להישען אך ורק על כישרונם הרב וכריזמה בימתית.למי שמיודע עם גודו ועבודתו של באקט המחזה לא יחדש דבר, אין פה פרשנות עכשווית או נקודת מבט שטרם נראתה, המחזה שומר אמונים לקלאסיקה.
אך כאשר הקלאסיקה היא זו, אין זה דבר שלילי.
לסיכום: נהניתי מאוד, וכשראינו את השחקנים יוצאים בסיום ההצגה, ניגשנו אליהם ושיבחנו אותם על המשחק המצוין על במה ללא תפאורה .כך שההצגה הייתה כולה על כתפיהם.

צילום: דוד קפלן

מאת : סמואל באקט
בימוי ועיצוב-יוסי יזרעאלי
שחקנים: אייל נחמיאס, מיכאל כורש, רוני בליץ, אברהם הורביץ, דניאל אייל