האמת היא שהתשובה לשאלה הזו איננה חד משמעית. בכל מה שקשור להומור אין מתכון של "עשה ואל תעשה". כולנו חיים בחברה עם נורמות וחוקים וההומור נשען על גורם ההפתעה. ההומור למעשה מתבסס על שבירה של נורמה, אירוע מפתיע, או פרשנות אחרת למציאות. פרויד למשל אען כי בדיחה היא סיפור קטן שמטרתו להתמודד עם דחפים טבעיים של אדם כגון אגרסיות ודחפים מיניים.
מאחר והנורמות החברתיות מכתיבות הצנעה של דחפים אלו, הבדיחה מסייעת לבטא אותן בדרך עקיפה. כמו כן, ההומור מסייע בהתמודדות עם מצבים קשים כגון מוות, ועל בסיס זה נוצר "ההומור השחור"- כלומר בדיחות העוסקות באירוע הקשה מכולם- סוף החיים. היכולת להביט למוות בעיניים ולצחוק עליו, מאפשרת בעצם לחיות עם הידיעה שלמרות הסוף הצפוי, אפשר עדיין ליהנות מהדרך…סוג אחר של הומור מתבסס דווקא על הצחוק מכאבו של האחר. אדם המחליק על בננה זו סיטואציה שלרוב תגרור צחוק, למרות שלכולם ברור שהאדם שהחליק כנראה מאוד סובל…כמו כן, הומור המתבסס על חולשה של האחר, נכות או לקות, למעשה משקף את הפחד והחשש מאותה חולשה או לקות. הומור על חשבונו של אדם נכה למשל משקפת חשש בסיסי מהנכות עצמה. אומנות הסטנדאפ למשל, מתבססת על פרשנותו של האומן לסיטואציות נורמטיביות בחיים כגון: זוגיות, חיי עבודה, גידול ילדים ועוד.
כלומר, לא מדובר בהכרח על הומור המתבסס על אירוע מפתיע או צחוק על חשבון האחר, אלא על זווית הראיה של החיים מנקודת מבטו של האומן. בבסיס אומנות הסטנדאפ למעשה יש הנחה כי ישנו קושי לצחוק על סיטואציה בחיי היום יום כל עוד אנו חווים אותה. צ'ארלי צ'אפלין נהג לומר :"מקרוב טרגדיה, מרחוק קומדיה", כלומר, במרחק הזמן נוכל לצחוק על סיטואציה הנראית לנו קשה כעת,. אולם הסטנדאפיסטים עושים משהו אחר לגמרי. הם אינם מחכים למרחק הזמן. הם למעשה מפתחים "עין חיצונית" לסיטואציה, מתבוננים עליה בעודה מתרחשת כאילו שהם אינם חלק ממנה. לדוגמא, כל הורה לשלשה ילדים קטנים למשל, יספר על הקושי בהתארגנות בבוקר, הצורך להגיע לעבודה בזמן, ההתמודדות עם קשיי שינה, יוקר המחיה ועוד. לכאורה לא מדובר בנושאים מצחיקים כלל וכלל. בזמן אמת, כאשר הורה ננזף על ידי הבוס שלו משום שאיחר לעבודה בשל הקושי של הילד להיפרד בכניסה לגן, לא ימצא את הסיטואציה הזו כמצחיקה. הסטנדאפיסטים לוקחים דווקא את הסיטואציות האלה ומראים לכולנו איך הדבר נראה מבחוץ. יש להם יכולת לקחת סיטואציות שהם חווים בעצמם ולהציע זווית ראיה אחרת. אנשים החווים אותן סיטואציות יושבים באולם המופעים ומתפקעים מצחוק מתוך הזדהות. סוג אחר של הומור הוא הומור עצמי. אדם הבוחר לצחוק על בעיה, לקות, חולשה או קושי שלו. לעיתים הומור עצמי מגיע מעמדת נחיתות אולם לרוב הומור עצמי משקף דווקא בטחון עצמי .
ישנה גישה הגורסת כי מותר לצחוק על הכל גם אם הדבר כרוך בפגיעה באחר. הגישה המתנגדת טוענת שגם להומור יש גבול. כלומר, הומור העונה על הגדרות הנורמות החברתיות, אינו מתנגש בהן ובוודאי שאינו פוגע או בא על חשבון האחר. מצד אחד, כל אומן בכל תחום כנראה יאמר שלאומנות אין גבול. אומנות התחומה בגבולות למעשה אינה אומנות שכן בבסיס עבודתו של האומן מסתתר הצורך להציע פרשנות אחרת על העולם. במשטרים קיצוניים אין לאומן חופש ביטוי ואומנותו נדרשת לשרת אך ורק את הנורמות החברתיות.
בחברה פתוחה כמו החברה בה אנו חיים יש חופש ביטוי למזלנו אולם גם במדינה כמו מדינת ישראל חופש הביטוי וגם האומנות לעיתים זוכה לביקורת. כך גם ההומור. לא סביר למשל, שקומיקאי יגיע לקבוצת אנשים דתיים שהזמינו אותו ויספר בדיחות גסות שיגרמו לקהל אי נוחות במקרה הטוב, וכעס במקרה הרע. במידה ובדיחות אלו הם חלק מהאמת המקצועית של האומן צריך לבחון את ההתאמה של האומן לקהל. כמו כן יש לבחון את מטרת המופע. אם המטרה לבדר ומראש ידוע שהתוכן אינו מתאים אז כדאי לשקול אם התוכן המבדר אכן מתאים לאירוע. לעיתים התוכן אינו מתאים וברור מראש שהוא יעורר אי נוחות מאחר והמטרה היא להתריס או לעורר מודעות. כאשר מדובר על שימוש בהומור בחיי היום יום ולא באומן שההומור הוא עיסוקו , יש לקחת בחשבון את ההשלכות והתוצאות של השימוש בהומור. באחת מקבוצות הפייסבוק הידועות, נשים מעלות תכנים מצחיקים מחיי היום יום. על פי חוקי הקבוצה, מי שמעזה לבקר בדיחה מסוימת מוצאת את עצמה מחוץ לקבוצה. לדעתי מדובר בגישה בעייתית. למרות שאני טוענת שניתן לצחוק על הכל, יש לעיתים מצבים שגם להומור יש גבול.
למשל הומור פוגעני כלפי ילדים, תכנים מיניים בוטים ועוד. יש להבין מי עומד מולנו והאם יש רגישות מסוימת סביב נושא מסוים. מה שמצחיק אותנו, לא בהכרח יצחיק מישהו אחר בפרט אם מדובר בלקות או חולשה של מישהו אחר. כאשר אנו נושאים בלקות מסוימת וצוחקים על עצמינו , הדבר נתפס כהומור עצמי לגיטימי ובתנאי שהוא איננו מגיע מעמדת נחיתות. אני למשל צוחקת על סיטואציות מחיי המשפחה העירקית שלי. בתום אחד מהמופעים שלי ניגשה אליי אישה וביקשה לשוחח איתי :"אני ממוצא עירקי וזה לא בסדר שאת צוחקת על העירקים, זה מעליב!", היא אמרה. שתקתי לרגע ואז הזכרתי לה שאני צחקתי על המשפחה שלי והמשפחה שלי במקרה מגיעה ממוצא עירקי. כאשר אדם צוחק על עצמו הוא מציב לעצמו מראה ומתמודד עם ההשלכות של סיטואציות שונות בחיים. " לכל אדם יש בחירה", עניתי לה, "ואת בחרת להיעלב.
יכול להיות שהסיטואציות שעליהן דיברתי היו מוכרות לך והיה קשה לך לראות את זה. אני מציעה לך לבדוק מה בעצם גרם לזה". היא שתקה ואז אמרה:" תמיד התביישתי במבטא של ההורים וכשהייתי ילדה סירבתי להביא חברים הביתה כי חששתי שהוריי ידברו בערבית. רציתי להיות כמו כולם. אני מקנאה בך שלא רק שאת לא מתביישת במוצא שלך, את שמה את המשפחה שלך במרכז ונותנת לעצמך הזדמנות לצחוק". היא חיבקה אותי ואני חשבתי על המתנה הזו , היכולת להשתמש בהומור ועד כמה מדובר בעניין מצחיק אבל גם רציני מאוד.
הוספת תגובה