רוב שנותיו הוקדשו לתפקידי הפעלה של סוכנים, ובשלוש השנים האחרונות טרם פרישתו הקים את יחידות ההשפעה והתודעה בשב”כ. ב־2009 סיים תואר שני בלימודי ביטחון, וב־2019 פרש מהארגון. כיום הוא מנהל מכירות בתעשייה האווירית, מתאמן באומנויות לחימה, רץ וכותב שירה.אבל מאחורי הקורות החיים המרשימים האלה מסתתר סיפור אחר לגמרי. סיפור על התמוטטות, שבירה, ובעיקר על אומץ להודות בחולשה.
הנטל הבלתי נראה
עבודה בגופים הביטחוניים מלווה בעומס מנטלי כבד. היא טומנת בחובה אחריות על חיי אנשים, והמחיר הנפשי הוא כבד. בשנים שבהן שירת שרון בשב”כ, ישראל הייתה תחת מתקפה רצחנית של ארגוני הטרור. בין השנים 2000-2002 השתוללה האינתיפאדה השנייה ברחובות ישראל, וכאלף ישראלים נרצחו נשים, גברים, זקנים וטף, ללא כל אבחנה. תפקיד השב”כ היה משמעותי בסיכול הפיגועים, והמאמץ המודיעיני והמבצעי השפיע באופן ישיר על הנפש. שעות העבודה הרבות, המראות בזירות הפיגועים, ותחושת האחריות הרובצת על הכתפיים נתנו את אותותיהם. אצל שרון לא היה אירוע מיוחד שגרם לשבירה. מדובר ברצף של אירועים שנערמו לאיטם בנפש. בשגרה לא נותנים לזה את הדעת, כי עסוקים בעשייה אינטנסיבית, אבל בשנים שלאחר ירידת העומס, בשילוב לחצים מהבית, הדבר התפרץ. כאילו משום מקום, אבל לא באמת. הדברים שיוצרים עומס לא נעלמים, גם אם מתעלמים מנורות האזהרה המהבהבות.
הלילה שהכול השתנה
בגיל 40, באחד הלילות, התעורר שרון בפתאומיות עם קוצר נשימה קיצוני. הוא פתח את כל חלונות הבית, ובחוץ רוח קרה, אבל לריאות לא נכנס אוויר. בדיקה קלה באינטרנט הובילה אותו למסקנה שגויה אסתמה. “אין בעיה”, חשב לעצמו, “אני אלך לרופא המשפחה, אקבל משאף ואמשיך בחיי”.אבל בתום שבועיים של בדיקות רפואיות, רופא המשפחה ציין שהבדיקות מצוינות ושאל בעדינות: “האם יש סיכוי שאתה בלחץ מסוים?” שרון השיב בשלילה מייד. “כי אני גבר גבר ואני לא יודע מה זה לחץ”, הוא מספר. הרופא הסתכל עליו, ממנו לדף הבדיקות, ואמר: “חביבי, אתה בלחץ ויש לך התקף חרדה. אני ארשום לך כדור להרגעה”.תגובתו של שרון הייתה מיידית: “דוקטור, אל תתבלבל. אני באתי לקחת משאף, תן לי את המשאף, אל תזכיר יותר את המילים ‘לחץ’ ו’חרדה’ ונפרד כידידים”. מיותר לציין שהוא לא לקח את המרשם לכדורים.
הרגע של כניעה
לאחר “רומן” בן שבועיים עם המשאף, ללא כל תוצאה ומצב נשימתי מחמיר, הגיע שרון לאחר לבטים ופחדים גדולים לעובדת הסוציאלית במשרד וחשף בפניה את העובדה שהוא בהתקף חרדה. השאלות הציקו לו: “אני, הגבר המצ’ואיסט, זה ששכאורה יודע להתמודד עם מצבי לחץ, אני נזקק לסיוע ותמיכה נפשית? האם הפכתי להיות ‘חלבי’? מה יגידו במשרד? מה יגידו אנשים?”
אבל הגוף הכריע. לא הייתה לו ברירה אלא לטפל בעצמו. הוא החליט שלא מספר לאף אחד, התבייש, רצה לשמור על התדמית שלו, וזה לא הסתדר עם מה שחונך עליו: גבר יודע להתמודד לבד. בהמשך לפגישה הופנה ישירות לטיפול אצל פסיכולוגית שליוותה אותו למעלה מארבע שנים. זו הייתה תקופה מאתגרת בה עבר דרך כל פחדיו. בתהליך איטי וכואב ביותר “מסתבר שכאב נפשי יכול לכאוב יותר מכאב פיזי”, הוא מספר, הסיר מסכות והגנות ובנה אני חדש, יותר מחובר לעצמו ולרגשותיו. בתום ארבע שנים ארוכות ומייגעות, הוא חזר לנשום. זה היה הסימפטום הפיזיולוגי הראשון שהעיד על תחילת חזרה לחיים, אבל הפעם חיים חדשים. כאלה עם אמונות, דעות והעדפות שונות, חיים שאיפשרו לו ומאפשרים לו לחוות את החיים ביותר פתיחות, הבנה וקבלה.
כשהמילים מוצאות אותך
לאחר שנתיים בתוך הטיפול, שרון מצא את עצמו מתחיל לכתוב על התחושות שלו, על הדברים שעבר, על רצונות ושאיפות. הכתיבה העניקה לו פסק זמן מהמחשבות הטורדניות, מחוסר השקט, ואפשרה לו רגעים קטנים של נשימה.”בדיעבד, אני מרגיש שהמילים מצאו ועדיין מוצאות אותי”, הוא מספר. “אין לי סדר יום בו אני מחליט שאני כותב. זה משפט, מילה או רעיון שתופסים אותי ואני כותב אותם בנייד, ובזמן המתאים ביותר לי, בדרך כלל בטיסות עבודה, אני מוצא את השקט להעמיק במילים”.אין קשר בין מילים בפקודות ובתדריכים לשירים, הוא מדגיש. “שני עולמות שונים לחלוטין. האחד זה עולם החרב והשני עולם הנוצה. זה ההבדל בין פקודות קרות ומחושבות לעולם הנשמה, בו אנו יכולים להרשות לעצמנו לרחף ולגעת בנשמות אחרות”.
החרב והנוצה
הכותרת “בין החרב לנוצה” שבחר לספרו מסמלת את הקטבים שבני האדם נעים ביניהם. החרב קרה, מושחזת, חדה, דוקרת, שנולדה לתכלית של מלחמה ועימותים, להגנה או להתקפה. בחיים, הדברים יכולים להיות דומים לעיתים להתנהגות לוחמנית, פוגענית, ישירה מאוד, מנותקת רגשית.הנוצה, לעומת זאת רכה, עגולה במידה מסוימת, נעימה למגע, מכילה. בעבר נהגו לכתוב איתה מילים ולבטא עולמות. באמצעות החרב נלחמים, ובאמצעות הנוצה כותבים את הסכמי השלום.
כולנו מכירים אנשים ונשים שהם “חרבות” דומיננטיות או “נוצות” דומיננטיות, והחיים בקצוות עלולים להיות מאתגרים משום שאינם מתמודדים עם הגוונים שיש לעולם להציע. החוכמה, לדברי שרון, היא מציאת האיזון בין החרב לנוצה, שמאפשר לחיות חיים שלווים יותר, מפויסים יותר עם עצמנו והסביבה. “יש במציאת האיזון הזה אתגר גדול מאוד, שכן אין נוסחה איך עושים זאת. מציאת האיזון יכולה להגיע ממקום של ניסיון חיים ורצון אמיתי להתפתח כבני אדם, ולא להסתפק באמירות של ‘ככה אני, ואין לי כוונה להשתנות'”.
על מה הוא כותב
שרון כותב על מה ועל מה שהוא מרגיש. על דברים שנוגעים בו, אם זה מניסיון אישי שהוא חווה או מסיפורים אישיים של אנשים שמדברים אליו ומעלים בו צורך לכתוב את סיפורם. רוב הנושאים שהוא כותב עליהם נוגעים לכולנו ובכולנו אהבות, יחסים בין אישיים, משפחה, חברים, אכזבות, הצלחות. הוא לא מפרסם שירים שבהם הנושאים עלולים להשליך על פרטיותם של אנשים. בשירה שלו יש גם סיפורים אישיים מעולמות הביטחון, אולם הם בודדים. “וזה גם המקום שהם תופסים בחיי ביום יום”, הוא אומר. “הכתיבה שלי היא הראי לתחושות והרגשות שלי בכל שיר ושיר, והם בעיקר נסובים סביב מערכות יחסים – זוגיות, חברות, משפחה”.
החלטה לצאת לאור
שש שנים אחרי שהתחיל לכתוב למגירה, קיבל שרון החלטה להוציא ספר. ההחלטה נבנתה לאורך השנים כחלק מתהליך בו ביטא את עצמו בהתחלה רק ביניו לבין עצמו ושמר את זה לעצמו. הכתיבה בהתחלה הייתה מאופקת, ובאופן מדורג הוא השתחרר. בנקודה מסוימת הגיע לתובנה שחלק מתהליך הצמיחה שלו יהיה לצאת לאור, להסיר מסכות וחומות ולשתף את העולם בחומרים. והדבר הוכיח את עצמו. ברגע שהספר פורסם, מספר רב של אנשים ונשים גם המחוספסים שביניהם הרשו לעצמם לבוא ולשתף אותו בחוויות האישיות ביותר שלהם. “זה חידד לי את ההבנה שפתיחות מובילה ומביאה פתיחות, ורגש קורא ומזמן רגש. זו זכות גדולה שאנשים משתפים ומכניסים אותך לחייהם האישיים ביותר ומוצאים נחמה במילים”.
להיות חשוף
החשיפה בהתחלה הייתה מאוד מרתיעה ואפילו לא נעימה, והוא מתייחס לשנים של תהליך. היום, דרך העיניים שלו בלבד, הוא יכול לומר שהעובדה ששירת בגולני ובשב”כ לאורך שנים רבות אינה רלוונטית לכתיבה שלו. “למעשה היא אף פעם לא הייתה רלוונטית. אומנם שאבתי רעיונות לחלק משיריי מאותה תקופה, אבל זה לא העיקר. העיקר טמון בנו ומה אנו מוכנים לשתף ולחשוף, וזה לא פשוט”.לגבי הכותרות של “מנהל בשב”כ שפותח את לבו”, הוא מדגיש: “אלה כותרות שבני האדם מייצרים. אנו מקטלגים אנשים וסיטואציות כדי להקל על עצמנו את החיים. אם אתה ‘שב”כניק’ אז… אתה מחוספס, בעל אינטליגנציה רגשית נמוכה יותר, ושאר הנחות יסוד מוטעות. אני קובע שרוב חבריי ועמיתיי מגולני והשב”כ הם אנשים סופר רגישים וחמים, הם רק מבטאים זאת באופן אחר ממני. ולא רק זאת הם המפרגנים הגדולים ביותר שלי. כן, הגולנצ’יקים והשב”כניקים מתגלים שוב ושוב במלוא רגישותם”.
מסר לדרך
לשאלה מה הוא היה רוצה להעביר לגברים ונשים שנמצאים היום במקום שבו הוא היה, שרון משיב: “יש דרכים שונות לענות על שאלות שמתעוררות בזמן ולאחר משבר, יש דרכים רבות לבחור איך אנו חיים את חיינו בהווה ואיך אנו רוצים לחיות אותם בעתיד. יש לכולם יכולת פוטנציאלית להסיר מסכות ושכבות הגנה ולהתחבר באופן אמיתי ל’אני’ הפנימי שלהם, ולהבין שניתן לעבור ממצב תודעתי אחד לשני ולבחור חיים מיטיבים”.הספר “בין החרב לנוצה” הוא תוצר שמשקף תהליך תרפויטי ארוך שעבר בחייו, תהליך שסייע לו בבנייה מחודשת של האני. הספר והשירה שלו בכלל הם שותפיו לדיאלוג שהוא מנהל קודם כל עם עצמו, והם הביטוי למה שהוא חווה או למה שהוא מייחל לו. “ולכן אין שיר אחד שריפא בי משהו. הם כולם חלק מתהליך שלמעשה אינו מסתיים, וככל הנראה גם לא יסתיים”.
את הספר “בין החרב לנוצה” ניתן לרכוש בדיגיטל באתר “עברית” ובהרצאותיו של שרון. ניתן גם להזמין את ההרצאה “המסע מהצללים למילים” ולהחשף למסע שבין עולם סמוי מן העין לבין עולם פנימי של שירה, כאב וריפוי. ניתן לעקוב אחרי שיריו בדף הפייסבוק “כוחה של מילה, שרון בר לב” ובאינסטגרם @the_powerofaword.
הוספת תגובה