“מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי ילדה עם דף ועיפרון. גדלתי במשפחה מלאה ביוצרים ציירים, פסלים וסופרים, ולכן היה לי טבעי לכתוב. אבל הרגע שבו הכתיבה הפסיקה להיות תחביב והפכה להיות חבל הצלה התרחש בתקופה שבה הייתי בבית מאזן. בהתחלה לא התחברתי לשיעורי הכתיבה, אבל עם הזמן משהו שם נפתח. התחלתי לקרוא יותר, ואז העזתי לכתוב בעצמי. השיר הראשון בספר הוא גם השיר הראשון שכתבתי בחיי. בכל מחשבה קשה, כל פחד או זיכרון שהופיעו בי מצאתי את עצמי כותבת אותם כדי להבין מה הם עושים לי ומה אני יכולה לעשות כדי להמשיך לחיות לצידם. כך הכתיבה הפכה ממקום מפחיד למקום שמציל אותי”.
כך אומרת נעם רקובר, בת 18 מבנימינה, הלומדת להכשרה כפירסרית מוסמכת ובמקביל משלימה בגרויות, שבימים אלו הוציאה לאור את ספרה “עיניו הירוקות” (ספרי מפגש הפקת ספרים). הספר עוסק בהתמודדויות היום-יומיות שלה כמתמודדת נפש עם פחדים, התמכרויות, טראומות, מחשבות אובדניות וניסיונות לשרוד. לצד כל אלה, הספר הוא גם מסע של חיפוש אחר ריפוי, נחמה ותקווה, אפילו בזמנים שבהם היה נדמה שאין כזו.הכתיבה והאמנות מלוות אותה מילדות ועם הזמן אף הפכו לבית פנימי, שבו היא מצליחה לבטא את מי שהיא באמת. נעם: “הכתיבה אצלי תמיד מגיעה ממקום כבד. אני לא כותבת ‘כי בא לי’, אלא מתוך רגעי חולשה, פחד, כעס או עצב. למרות שהכתיבה חשופה לא פחדתי לחלוק אותה. היו חששות, אבל תמיד הזכרתי לעצמי שיש דברים שאני פשוט לא מצליחה להגיד בקול. בשיחה המילים מתבלבלות לי ויוצאות הפוך, אבל בשירה אני סוף סוף מצליחה להסביר את עצמי. ידעתי שיש עוד אנשים שמרגישים ככה, הורים שמנסים להבין ובני נוער שלא מצליחים להסביר מה עובר עליהם. לכן הרגשתי מחויבות לתת להם מילים שאין להם”.
הספר נע בין זיכרונות ילדות ונעורים לבין האשפוזים וההתמודדויות הנפשיות. איזה תהליך עברת בבחירת החומרים לספרך? “כתבתי הרבה יותר ממה שנכנס. היו שירים שלא אהבתי, והיו כאלה שפשוט החטיאו את הליבה של הספר. לא בחרתי לבד, היו סביבי אנשים מדהימים שעזרו לי לדייק, להבין מה באמת משרת את הסיפור ומה פחות. היה גם שיר אחד שהיה חשוף מדי בשבילי באותו זמן. פחדתי מהעולם ומהביקורת. כיום אני יודעת שאם אי פעם אוציא לאור ספר נוסף, הוא כנראה יהיה שם”.גם כיום קשה לה לפעמים לראות אור. “יש ימים של חוסר אונים, אבל מה שמחזיק אותי זה הידיעה ששום תחושה לא נשארת לנצח. גם כשנדמה שאין מוצא, הכל רגעי. בסוף מגיעים רגעים של שלווה, שמחה ואהבה. רגעי החסד שלי מגיעים מהאנשים שסביבי, משפחה וחברים שלא ויתרו עליי. הם מזכירים לי שוב ושוב שיש בשביל מה להישאר”, היא מציינת.
אילו תגובות את מקבלת מקרובים, קוראים או מתמודדים נפש אחרים, ומה הפתיע אותך יותר מכל במפגש עם הקהל? “המשפחה שלי הייתה חלק מהדרך, אז מבחינתי זה הישג שלה לא פחות משלי. הם היו גאים, ואני עוד יותר גאה בהם. מהקוראים קיבלתי אינספור סיפורים של אנשים שסיפרו על בן משפחה, חבר או על עצמם, על משבר, כאב או ריפוי. בכל פעם מחדש מישהו מוצא שורה אחת שהוא נאחז בה, וזה החלק הכי מרגש בכל מפגש שכזה”.
לסיום מגלה נעם כי לו הייתה יכולה לפנות מנקודת הזמן הזו לעצמה שלפני כמה שנים או אל נערים ונערות שנמצאים במקום שהיא הייתה בו, “הייתי אומרת לעצמי: ‘אל תתני לדברים שלא בשליטתך להרוס אותך. תנשמי ותמשיכי הלאה’. למדתי שריפוי מגיע בהרבה צורות אדם, תחביב, מקום או שיר. חשוב מאוד לא לוותר על הדברים הקטנים שעושים לנו טוב. תקווה היא לא משהו שנוחת עליך ומציל אותך, ולפעמים לא מרגישים אותה בכלל. אבל אם לא מוותרים, גם כשנופלים, התקווה גדלה מבפנים. בסופו של דבר התקווה היחידה היא אתם עצמכם”, היא מסכמת באופטימיות.
הוספת תגובה