מאת לין סלומון
במבט ראשון נדמה היה שמדובר בעוד מפגש תרבותי מוקפד: אנשים יפים, יין, נשנושים, מוזמנים שמחליפים כרטיסי ביקור ורשימת יוצרים שכבר מסומנים כהבטחה. אלא שככל שהערב התקדם התברר שהנושא המרכזי כלל אינו הצלחה. הנושא היה הדרך.על קירות החלל נתלו דיוקנאותיו של הצלם נדב יהלומי, שצילם את משתתפי הפרויקט. משהו בפורטרטים שלו סירב להתנהג כמו צילום יחסי ציבור. במקום להציג דור חדש של כוכבים, הם הציגו בני אדם. מבט ישיר, רגע של מחשבה, חיוך קטן שנעצר באמצע. יהלומי לא צילם הצלחה. הוא צילם דרך. ככל שהערב התקדם, היה קשה להתעלם מהדמיון בין הפנים שעל הקירות לסיפורים שעל הבמה. אלה וגם אלה עסקו באותו דבר בדיוק – לא במי שכבר הגיע, אלא במי שעדיין ממשיך ללכת.
אם קורות חיים מספרים איך הצלחת, “כישלון מפואר” סיפר איך נשארת במשחק. על הבמה לא ישבו אנשים שניצחו. ישבו אנשים שסירבו לפרוש. דווקא שם, הרחק מההצלחות המצוחצחות, התחבאה היצירה. לא בכותרות, אלא ברגעים שבין ניסיון אחד לזה שאחריו. ברעיונות שלא התרוממו מיד, בספקות, בדחיות ובבחירה לחזור שוב אל שולחן העבודה גם כשאין הבטחה שמשהו יצליח.בין היוצרים בלטה במיוחד הניה ברודבקר, אחת מנבחרות 20UNDER40 השנה. בגיל עשר, כילדה חרדית, היא צפתה לראשונה בסרט בניגוד לכללים שעליהם גדלה. השנים חלפו, והילדה שהציצה אל המסך הפכה ליוצרת שמספרת את סיפוריהם של אחרים. היא ביימה, תיעדה וליוותה אנשים דרך המצלמה, אך את הסיפור שלה השאירה בצד. לא כי לא היה מה לספר. בדיוק להפך. לפעמים הסיפורים שהכי בוערים בנו הם גם אלה שהכי קשה להתקרב אליהם.
הסיפור של ברודבקר התחיל בקולנוע, אבל מהר מאוד עבר לדבר על החיים עצמם. על המרחק שבין להתבונן באחרים לבין להסכים להתבונן בעצמך. כשהיא דיברה, החדר השתתק. לא בגלל חשיפה גדולה או וידוי דרמטי. להפך. בגלל הפשטות, הכנות. בגלל אותה תחושה נדירה שיוצר, מצליח לנסח במילים משהו שרבים בקהל נושאים איתם בשקטככל שהערב התקדם, השיחה התרחקה מקולנוע והתקרבה ליצירה עצמה. לא רק לסרטים, אלא לכל אותם דברים שאנחנו רוצים להביא לעולם ודוחים לעוד יום, לעוד חודש, לרגע בו, נרגיש מוכנים יותר. פעם אחר פעם חזרו המשתתפים אל אותם מקומות מוכרים: הספק, ההיסוס, הפחד מחשיפה והמאבק המתמשך מול הקול הפנימי המציע לוותר רגע לפני שמתחילים. איש מהיוצרים לא טען שהפחד נעלם. להפך. נדמה היה שהם פשוט למדו להמשיך לנוע לצדו.
גם ההצלחה קיבלה באותו ערב הגדרה מעט אחרת. איש לא עלה לבמה כדי להרשים. איש לא מנה הישגים או ניסה להוכיח משהו. במקום זה נפתחה שיחה כנה על המחיר שיצירה גובה: חודשים ולעיתים שנים של עבודה ללא ודאות, רעיונות המחליפים כיוון באמצע הדרך ופרויקטים הנבנים לאט בזמן שהעולם בחוץ ממשיך לרוץ קדימה. היה משהו כמעט מרדני ביוצרים שבחרו לדבר דווקא על הדרך, בתקופה שמודדת הכל במספרים, צפיות ותוצאות מיידיות.החלק הרשמי הסתיים. אף אחד לא דיבר על זה. השיחות המשיכו להתגלגל, אנשים נשארו לעמוד, ורעיונות חדשים כבר החלו להיוולד בין אלה שעדיין לא הספיקו להגשים את הקודמים. מסתבר שגם בעולם הדוקומנטרי, הסוף הוא לפעמים רק כתובית מעבר.רגע לפני שיצאתי, חזרתי להביט בדיוקנאות של נדב יהלומי. בתחילת הערב ראיתי בהם יוצרים צעירים ומבטיחים. בסופו ראיתי אנשים. אנשים חולמים, מתלבטים, טועים, מתקנים, נופלים וקמים. אנשים הממשיכים לנוע גם כשהתמונה עדיין לא חדה והסוף עדיין לא כתוב.
בין דיוקן לווידוי, בין צילום לסיפור אישי, הלכה והתבהרה העובדה שהדבר המעניין ביותר בחדר לא היה מי הצליח. היה מי ממשיך.באותו ערב המילה “כישלון” איבדה מעט מהכח שלה. היא הפסיקה להישמע כמו סוף הדרך והתחילה להישמע כמו חלק בלתי נפרד ממנה. לא סימן לעצור, אלא סימן לכך שמישהו העז לנסות.
הוספת תגובה