העבודה על המפה חולקה בין שני משרדי ממשלה לפי תחומי האחריות שלהם: משרד החקלאות וביטחון המזון הוביל את ההיבטים החקלאיים והמקצועיים. האקלים, הקרקע והטופוגרפיה, בעוד משרד הבריאות התמקד בהיבטים הרגולטוריים הנוגעים לסימון התוויות, לשקיפות ולמניעת הטעיה של הצרכן.
השקה חגיגית בקריה החקלאית
המפה נחשפה ביום ראשון, ה-6 בספטמבר, במעמד חגיגי שהתקיים בקריה החקלאית בראשון לציון. באירוע נכחו הבכירים שהובילו את המהלך: מנכ”ל משרד החקלאות וביטחון המזון אורן לביא, מנכ”ל משרד הבריאות משה בר סימן טוב, המשנה למנכ”ל משרד החקלאות וביטחון המזון ויו”ר המועצה לגפן היין בישראל נטלי ברודנר-מור, ומנהלת מערך הרגולציה המשקית בתחום המזון והתמרוקים במשרד הבריאות פנינה אורן שנידור. נוכחותם של שני המנכ”לים באירוע אחד ממחישה עד כמה המהלך נתפס כשיתוף פעולה בין-משרדי משמעותי, ולא כיוזמה של גורם אחד בלבד.
שמונה אזורים, שמונה עשר אזורי משנה
המפה החדשה, שהושקה בהובלת משרד החקלאות וביטחון המזון, משרד הבריאות והמועצה לגפן היין, מחלקת את שטח ישראל לשמונה אזורי-על מרכזיים: הגולן, הגליל, העמקים, הכרמל, מורדות ההר, מישור החוף, ההר המרכזי והנגב. בתוך האזורים הגדולים האלה הוגדרו 18 אזורי משנה מפורטים יותר, שנועדו לשקף בצורה מדויקת את ההבדלים העדינים בין אזורי גידול שכנים.החלוקה הזו לא נעשתה באופן שרירותי. הוועדה המקצועית שעמדה מאחורי המפה התמקדה בחמישה ממדים מרכזיים בבואה להגדיר את גבולות האזורים: אקלים, טופוגרפיה, תנאי גידול, קרקע וגיאולוגיה היסטורית. השילוב בין חמשת הפרמטרים האלה הוא שקבע בסופו של דבר היכן עובר הגבול בין אזור משנה אחד למשנהו, גם כשמדובר בכרמים שנמצאים במרחק נסיעה קצר זה מזה.
הפירוט המלא של אזורי המשנה, כפי שנחשף באירוע ההשקה, מגלה עד כמה מדובר בעבודת מיפוי מדוקדקת. אזור יין הגולן, למשל, מחולק לשני אזורי משנה שכל אחד מהם מספר סיפור אחר: צפון הגולן, אזור גבוה וקר יחסית שמתאפיין בחורפים משמעותיים ובקרקעות ממקור געשי, ודרום הגולן, שנמוך וחם יותר מהצפון ולכן מציע תנאי הבשלה שונים לחלוטין לענבים.
באזור יין הגליל יש שלושה אזורי משנה: גליל עליון מזרח, אזור הררי וגבוה עם אקלים קריר יחסית; גליל עליון מערב, שמושפע מקרבתו לים ומהמבנה ההררי של האזור; וגליל תחתון, שנמוך וחם יותר ומשלב בתוכו עמקים, מדרונות ורכסים מגוונים.
אזור יין העמקים כולל בשלב זה אזור משנה אחד, עמק יזרעאל, שמתפקד כאזור מעבר בין ההר לעמק ומתאפיין באקלים חם ובתנאי גידול מגוונים למדי.
אזור יין הכרמל מחולק לשני אזורי משנה: שומרון, אזור גבעי עם אקלים ים-תיכוני קלאסי ומסורת ארוכת שנים של גידול כרמים; ובקעת הנדיב, הכוללת את סביבת זיכרון יעקב ובנימינה ונחשבת לאחד האזורים המזוהים ביותר עם ראשית תעשיית היין המודרנית בישראל.
אזור יין מורדות ההר כולל את הגלבוע, אזור מעבר בין ההר המרכזי לעמקים החמים, ואת יהודה, הכולל את המדרונות והגבעות שבין הרי יהודה לשפלה. אזור יין מישור החוף כולל אזור משנה אחד – שפלת יהודה, אזור גבעי עם אקלים ים-תיכוני שמחבר בין מישור החוף להרי יהודה.
האזור המפורט ביותר במפה הוא ההר המרכזי, שמחולק לארבעה אזורי משנה: הרי שומרון, אזור הררי וגבוה עם חורפים קרירים והפרשים ניכרים בין טמפרטורות היום והלילה; הרי יהודה, שמתאפיינים בגובה משמעותי, מדרונות וקרקעות הרריות; פסגות יהודה, הכוללות את האזורים הגבוהים והקרירים ביותר בתוך הרי יהודה; וחבל יתיר, אזור הררי ויבש בדרום רכס יהודה, ממש על גבול המדבר.
ולבסוף, אזור יין הנגב כולל שלושה אזורי משנה: יער יתיר, אזור גבוה יחסית בצפון הנגב שמשלב תנאים הרריים ומדבריים גם יחד; בקעת ערד, אזור מדברי ויבש עם הפרשים משמעותיים בין טמפרטורות היום והלילה; והר הנגב, שבו גדלים כרמים בגובה רב, בתנאי יובש, קרינת שמש חזקה ואקלים מדברי קיצוני.השכבה הזו, לב המפה החדשה, היא שמאפשרת להבחין בין כרמים שנמצאים לכאורה קרוב זה לזה גיאוגרפית, אך מייצרים ענבים שונים לגמרי באופיים בזכות הבדלים בגובה, בטמפרטורה, בקרקע ובקרבה לים.
למה זה בכלל חשוב
עד היום, יקב שרצה לציין על התווית מאיפה הגיע היין שלו יכול היה להשתמש כמעט בכל שם אזורי כרצונו, בלי הגדרה אחידה ובלי בקרה ממשית. המצב הזה יצר בלבול מסוים אצל הצרכנים: שני יינות שנקראו שניהם “יין מהגליל” יכלו להיות ענבים ממקומות שונים לגמרי מבחינת אקלים וגובה, עם כל ההבדל שזה יוצר בטעם ובאיכות.המפה החדשה משנה את זה. על פי התקן הישראלי ליין, ציון אזור הגידול על גבי התווית נשאר עניין של רשות ולא של חובה – היקבים אינם מחויבים לציין מאיפה הגיעו הענבים. אבל יקב שבכל זאת בוחר לציין אזור גיאוגרפי מסוים מחויב לכך שלפחות 85 אחוז מהענבים ששימשו לייצור היין אכן הגיעו מאותו אזור, וכן לעמוד בשאר דרישות התקן והדין. כך, מי שבוחר להשתמש בשם אזור על הבקבוק לא יכול לעשות זאת רק כמהלך שיווקי בלי כיסוי אמיתי בשטח.
הגדרה מדויקת של אזור הגידול הגיאוגרפי משרתת גם מטרה נוספת: היא מבטיחה אמינות לצרכן ומונעת הטעיה בתיוג המוצר בשוק חופשי שבו כל יקב מתחרה על תשומת הלב שלנו, ובמקביל מספקת סוג של הגנה קניינית לאזורי גידול שבנו לעצמם מוניטין לאורך שנים.חשוב להבין גם למה בכלל היה צריך מהלך כזה עכשיו. עד היום, ישראל הסתמכה בפועל על חלוקה גיאוגרפית ישנה שמקורה בשנות ה-70, שכבר מזמן הפסיקה לשקף את המציאות של ענף היין הישראלי המודרני – ענף שגדל, התפתח ופרש כרמים לאזורים שלא היו קיימים או לא היו רלוונטיים במונחים של ייצור יין באותה תקופה. המפה החדשה נועדה בדיוק לתקן את זה: להגדיר מחדש את אזורי הגידול כך שייצרו “עוגנים” ברורים על המפה, נקודות ציון שתיירים וצרכנים כאחד יוכלו להתמקד בהן ולזהות את המאפיינים הייחודיים של כל מקום.ושוב, נקודה שכדאי לחזור עליה: הדירוג הזה לא חל על איכות היין עצמו, אלא רק על המיקומים הגיאוגרפיים שלהם. מפה שמגדירה אזור כ”קר יותר” או “גבוה יותר” לא אומרת כלום על הטעם או האיכות של היין שמיוצר שם – היא רק מספקת מידע עובדתי על התנאים הפיזיים של המקום.
מה זה אומר עבור הצרכן, היקב והתייר
המהלך נועד לשרת כמה מטרות בו-זמנית. מבחינת הצרכן, מדובר בשקיפות אמיתית: מעכשיו כשכתוב על התווית “פסגות יהודה” או “צפון הגולן”, יש לזה משמעות מדויקת ומוגדרת, בדיוק כפי שכתובים כמו “קיאנטי” או “נאפה ואלי” אומרים משהו מוגדר בעולם היין הבינלאומי.מבחינת היקבים והכורמים, המפה מספקת כלי מיתוג ברור. יקב קטן באזור ייחודי כמו בקעת הנדיב או חבל יתיר יכול עכשיו לבסס זהות אזורית מוגדרת ולהתחרות על בסיס המקום שממנו הוא מגיע, בדיוק כפי שיקבים אירופיים עושים כבר מאות שנים. יש לכך גם פוטנציאל ברור לחיזוק תיירות היין בישראל, כשמסלולי טיול יכולים להיבנות סביב אזורי הגידול המוגדרים, בדומה למסלולי יין מוכרים בעולם כמו עמק נאפה או אזור הרון בצרפת.מעבר לכך, מדובר גם בחזון לאומי רחב יותר. המהלך נועד למצב את ענף היין הישראלי במפת היין העולמית וליצור מיתוג בינלאומי שיוכל לדבר גם אל תיירים שמגיעים מכל קצוות העולם ומחפשים לבקר באזורי גידול מוגדרים ומוכרים, לצד השקיפות שהמפה מעניקה לצרכן הישראלי מול הבקבוק שעל המדף.
חשוב להבין גם מה קורה כשיקב לא עומד בסף הנדרש. הבחירה לסמן על התווית את אזור המשנה הספציפי היא וולונטרית, אבל מי שכן בוחר לעשות זאת מחויב לכך שלפחות 85 אחוז מהענבים ששימשו לייצור היין מקורם הפיזי באותו אזור משנה. אם היקב לא עומד בתנאי הזה, למשל כשהענבים הגיעו מכמה אזורי משנה שונים בתוך אותו אזור-על – הוא עדיין יכול לציין את שם אזור העל הרחב יותר (למשל “הגליל” במקום “גליל עליון מזרח”), ובלבד שהוא עומד בסף ה-85 אחוז ביחס לאזור העל.
נקודה למחשבה
לצד ההתלהבות המקצועית, המהלך גם מעלה שאלות. חלק מהדיון הציבורי שליווה את השקת המפה נגע לממד הבינלאומי הרגיש שלה, העובדה שחלק מהאזורים המוגדרים, כמו רמת הגולן, נמצאים בשטחים שמעמדם שנוי במחלוקת בזירה הבינלאומית. גורמים במשרד הבריאות שהיו מעורבים במהלך ציינו שדווקא לאור הביקורת והלחצים שישראל מתמודדת איתם באופן קבוע, יש חשיבות לספק ליקבים כלים מקצועיים וברורים שיאפשרו להם לתפקד ולהתחרות בשוק הגלובלי.כך או אחרת, מדובר בשינוי מבני משמעותי בענף היין הישראלי הענף עובר ממצב של שמות אזוריים לא מוגדרים למערכת מסודרת שמזכירה יותר מתמיד את השיטות המקובלות בעולמות היין הוותיקים של אירופה. אם המהלך יתפוס, ייתכן שבעוד כמה שנים נדבר על “יינות פסגות יהודה” באותה טבעיות שבה מדברים היום על יינות בורגונדי או ריוחה.
הוספת תגובה